| 9/2010
המשפט בישראל, תחל שנה וברכותיה
לפני כשבועיים התעוררה מהומה זוטא בעקבות הכרזתו של הרב אברהם יוסף, רב העיר חולון ובנו של הראשון לציון לשעבר הרב עובדיה יוסף, בפינת ההלכה היומית של רדיו "קול חי", כי נושאי תפקיד במערכת המשפט בישראל אינם ראויים לשמש כשליחי ציבור (ובפרט בימים הנוראים), הואיל והדיון שלא על פי דיני התורה אסור והעושה כן נקרא "מרים יד בתורת משה" (מקור ציטוט זה הוא מדברי הרמב"ם ב"משנה תורה", הלכות סנהדרין, פרק כ"ו הלכה ז).
בעקבות הדברים, פורסמה בעיתון הציוני-דתי "בשבע" כתבה ארוכה שעסקה בנושא מבחינתם האישית של השופטים ובפן ההלכתי של הדבר. (את הכתבה תוכלו לקרוא כאן בעמוד 32 (הקלידו את מספר העמוד בשורת הפקדים שבראש העמוד). לצערי לא מצאתי את הכתבה כטקסט נקי. עמכם הסליחה).
נכתבו בכתבה הזו מילים רבות נכונות, אבל כמי שכתב לפני שנתיים עבודה מקיפה בנושא המשפט בראי ההלכה, ברצוני להעיר כמה הערות. אין בכוונתי להיכנס לעומק הסוגיה שיש לדון בה בכובד ראש, אלא להעיר כמה הערות קצרות על הדברים שהוזכרו שם. ואם שגיתי, איתי תלין משוגתי.
השופטים שהתראיינו לכתבה, מטבע הדברים, נטו בנחרצות להכריע כי הדבר מותר וכי טעות בידי הרב יוסף. הרבנים, לעומת זאת, הכירו בחומר הסוגיה. אמנם, אחת הטענות שהועלו ע"י השופט בדימוס גרשון גרמן היא טענה נכונה וכואבת: גם בבתי הדין הרבניים הדיונים מתנהלים לפי חוקי מדינת ישראל ולא על פי כללי ההלכה. נוכחתי בכך בעצמי כבן להורים גרושים שעניינם נדון בבית דין רבני.
מלבד זאת, נעשה שימוש רב במושג "דינא דמלכותא" בהקשר לא צודק. כדי להסביר את הנושא, יהיה עלי להקדים הקדמה. אשתדל לקצר: ההלכה קובעת כי אסור להתדיין בבתי משפט של גויים או אפילו של יהודים שאינם דנים על פי דיני התורה. מקור האיסור הוא מדרשת הפסוק "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם" - "לפניהם", ולא לפני הדיוטות (מסכת גיטין, דף פח עמוד ב). ב"הדיוטות" נכללים כל מי שלא הוכשרו לדיינות ו/או כאלה שאינם דנים על פי דיני התורה. בעניין זה, אפילו אם שני הצדדים הסכימו ביניהם מראש לקבל את מה שיקבע בית המשפט שאינו דן על פי חוקי התורה, האיסור עומד בעינו (שולחן ערוך, חלק "חושן משפט", סימן כו, סעיף א).
לכלל זה ישנם שני יוצאים מן הכלל: האחד הוא במקרה שבו מן הנמנע להביא את בעל הדין הסרבן לדין תורה, בית הדין ישקול את הנושא ויוכל להתיר לתובע לפנות לבית משפט של "ערכאות". יוצא הדופן השני הוא הכלל "דינא דמלכותא - דינא". אנשים רבים, בכללם אלה שהתראיינו לכתבה, נוטים לפרש את יוצא הדופן הזה כפשוטו - במקרה שהמלכות גוזרת דבר (כאן יש כאלה הנזהרים ומסתייגים שמדובר רק בדבר שאינו נוגד את ההלכה) חובת הקהל לקיימו. זרוע אחת של הכלל הזה היא בתי המשפט, הערכאות. פרשנות זו לוקה בטעות חמורה. הרשב"א בתשובתו כבר התריע על כך (שו"ת הרשב"א, חלק ג, סימן קט): "ולענין דינא דמלכותא דינא שאמרת, בודאי לא אמרו אלא במאי דאיכא הרמנא דמלכא, ובדברים שהם מדיני המלכות, דדינא דמלכותא אמרו, דינא דמלכא לא אמרו. אלא כמו שאנו יש לנו משפטי מלוכה, כמו שאמר להם שמואל לישראל, דמלך מותר בו, כך בשאר האומות, דינין ידועים יש למלכים, ובהם אמרו: דדיניהם דין; אבל דינין שדנין בערכאות, אין אלו ממשפטי המלוכה, אלא הערכאות דנין לעצמן, כמו שימצאו בספרי הדיינין; שאם אין אתה אומר כן, בטלת חס ושלום דיני ישראל". כלומר - כל מה שאמרו "דינא דמלכותא - דינא", הוא רק בענייני דיני המלכות, לא בכל מה שקשור לשלטון החוק ואינו ממשפטי המלוכה.
מקור הטעות הוא ככל הנראה בדברי הגמרא לעניין אישרור שטרות חוב בבתי משפט של ערכאות (מסכת גיטין, דף מד עמוד א) לפי שיטת התוספות הסוברים שדבר זה מותר אף לכתחילה. אלא שלבד מזאת ששיטת התוספות לא נפסקה להלכה, הרי שאין קשר בין אישרור שטרות חוב שרירים וקיימים לבין דיני ממון אחרים הדורשים הכרעה בדיון ושאינם קשורים בענייני המלכות ואפילו אם אינם נוגדים את ההלכה היהודית (אגב כך יש להעיר, בלי להכריע הלכתית, שבעניין המשפט הפלילי יש מקום להקל הואיל ויש בזה מתקנת המלכות).
כללו של דבר: האיסור להתדיין במערכת המשפט הישראלית, שריר ובריר. למרבה הצער, אל מעגל הדנים שלא על פי ההלכה, הצטרפו בשנים האחרונות גם בתי הדין הרבניים. בעמדנו בסיום השנה הנוכחית ולפני תחילת השנה החדשה, לא נותר אלא לקוות שה' יערה עלינו רוח טהרה ממרום ושנזכה בשנה הזו לשים סוף וקץ לכל צרותינו ולסמן את תחילת פדות גופינו ונפשנו ולראות במהרה בבנין ציון, בשיבת ירושלים, בהקמת שופטינו כבראשונה, בשוב יועצינו כבתחילה, בכלות הרשעה ובהתאחדות העם על כל פלגיו לאגודה אחת.
בברכת שנה טובה וכתיבה וחתימה טובה,
שלכם, בן ישיבה.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
