יומנו של בן ישיבה

בשלושת החודשים שבהם נעלמתי מהנוף קרו יותר מדי דברים. אחד החמורים שבהם, לדעתי, הוא אבדן הרגש.

זאת אומרת, מעולם לא היו לי סנטימנטים לרגשות, אבל בזמן האחרון זה הגיע למצב שבו איבדתי גם כל רגש של קדושה. זו הסיבה לכך שסירבתי לשאת את ספר התורה לאחרונה, משום שמדובר באחד הזכרונות מלאי הרגש האחרונים שעוד נותרו בי מאז הנגיעה בפעם ההיא ואני לא מוכן להרוס גם את החלק הזה במצבי הנוכחי. מי יתן ואשוב להיות כבראשונה.

בכל אופן, הפוסט הזה עוסק בנגיעה מסוג אחר. נגיעה שמשום מה מובנת מאליה לאנשים מסויימים.

לאחרונה מצאתי את עצמי נשאל שוב ושוב ע"י בנות, חלקן דתיות לכאורה, אם אני "שומר נגיעה". התשובה שלי היתה ברורה מאליה, אבל לפני שאגיד את מה שאני חושב על כך, קצת היסטוריה: לי, באופן אישי, משום-מה מעולם לא נאמר דבר על איסור נגיעה. בגיל עשר פגשתי לראשונה באיסור תוך כדי קריאת סיפור שהובא באחד מעלוני השבת ובו תואר סיפור הצלתה של נערה מפיגוע התאבדות רצחני שאירע באוטובוס באותה תקופה. כך היה המעשה (כפי שנכתב שם): הנערה ישבה במושב הקדמי באוטובוס כשצעיר חרדי התיישב לידה. בשל האיסור לשבת ליד גבר, קמה הנערה ועברה לחלק הפנימי של האוטובוס. בדיוק כשהגיעה לחלקו האחורי של אוטובוס ה"אקורדיון", נשמע פיצוץ עז - הצעיר החרדי היה מחבל מתאבד בתחפושת.

הפעם השניה שבה פגשתי באיסור היתה בספסל שמאחורי הבית. ברחוב שבו התגוררנו באותה תקופה, גרה במרחק מספר בתים משפחה ארגנטינאית שהיתה קולנית למדי אפילו במושגים ישראליים (ועל אחת כמה וכמה במושגי החינוך האירופאי המוקפד שרכשנו בבית) וילדיה של המשפחה בילו את רוב זמנם בחוץ בשובבות ובשיחות רמות. באחת הפעמים, חטפה הבת הגדולה את הגומייה האהובה על אחותי שבעזרתה אספה את ה"קוקו" שלה. כאח גדול ומגונן, ניגשתי אליה מיד וניסיתי לחלץ מידה את הגומיה. "אסור לך לגעת בי, אתה יודע?" - היא אמרה לי אז בחיוך ממרום גובהה (היא היתה גדולה ממני בהרבה, או לפחות נראתה לי כך). לא ידעתי, אבל חששתי לעבור על ההלכה ולכן הצלחתי בסופו של דבר לשכנע אותה לוותר על הגומייה מרצונה ולהשיב אותה לאחותי.

התביישתי בעובדה שאיסור שהיה ידוע לכל סובבי אינו מוכר לי בכלל ולכן השתדלתי להמנע ממצבים שבהם אתקל במבטים מופתעים ואופתע בעצמי מבורותי. היו גם מקרים קיצוניים שבהם דיבורים של חברים שבסך הכל צחקו ודיברו על איסור נגיעה בנוגע לבנות המשפחה הקרובות כמו אם ואחיות, התקבלו על ידי ברצינות עד שהתברר לי שמדובר בהלצה. אט-אט גדלתי ונאלצתי לעמוד ברשות עצמי בשל אותה תקופה שבה הקשר עם אבא שלי היה מנותק בזמן השהייה שלו מחוץ לארץ. אז ביררתי בעצמי את ההלכות והבנתי מה נכון ומה לא נכון.

אז מה כן? בניגוד למה שהובא בסיפור באותו עלון שבתי, ישיבה של אשה ליד גבר אינה אסורה כלל וכלל אפילו אם הם נוגעים זה בזו. למה? משום שכל איסור נגיעה חל רק לגבי מקרים שיש לגבם חשש של קרבת דעת שעשויה להביא לגילוי ערווה, כלשון הרמב"ם (במשנה תורה, פרק כ"א מהלכות איסורי ביאה הלכה א'): "כל הבא על ערוה מן העריות דרך איברים או שחבק ונשק דרך תאוה ונהנה בקרוב בשר הרי זה לוקה מן התורה, שנאמר 'לבלתי עשות מחקות התועבות וגו'' ונאמר 'לא תקרבו לגלות ערוה', כלומר - לא תקרבו לדברים המביאין לידי גילוי ערוה". ישיבה באוטובוס איננה סיטואציה כזו. יתירה מזו, אפילו לחיצת יד של נימוס לאשה מותרת על פי ההלכה בדיוק מאותה סיבה - מפני שאין בה משום קירוב דעת.

למרות זאת, אני לא מתיר לעצמי ללחוץ יד לאשה. מדוע? לא בגלל חומרה יתרה, אלא בשל אותה תקופה לחוצה שבה לא ידעתי מה אסור ומה מותר. גדרתי את עצמי אז בגדר הזו, וכפי שאני מכיר את עצמי, אם אשבור אותה יהיה לי קשה מאד להציב את הגבול במקום הנכון. זה כבר עניין של חינוך עצמי ארוך ולא של הלכה צרופה, כי למי ששואל אותי אני עונה להיתר.

למה הכתרתי בתחילת הפוסט את אותן בנות דתיות ששאלו אותי אם אני "שומר נגיעה" בתואר "דתיות לכאורה"? משום שאין קשר בין אותם סייגים שאינם אסורים ושעליהם אני שומר לבין עצם האיסור. אני לא בטוח עד כמה הן מודעות לכך, אבל איסור נגיעה נובע מאיסור ערווה שהוא אחד משלושת העבירות החמורות שעליהן מחוייב כל יהודי למסור את נפשו. אמור מעתה - כל מי שמצהירה על עצמה (ובאותה מידה, כל מי שמצהיר על עצמו) כי איננה "שומרת נגיעה", הרי היא מצהירה מבלי משים כי היא עוברת עבירה חמורה יותר מחילול שבת או אכילת חזיר (וב"חמורה" אני לא מתכוון לעונש על העבירה, כי זה בהחלט לא המדד שעל פיו אמורים אנשים בוגרים לשקול את התנהגותם). מי שעושה דבר כזה ואף לא מתביישת לדבר על כך כאילו היה זה דבר של מה-בכך, אינה יכולה לחסות תחת התווית "דתייה" בדיוק כפי שהמחלל שבת איננו דתי (אם לדייק, העוברת על איסור נגיעה עושה מעשה חמור יותר מזה המחלל שבת). ניתן רק להליץ עליהן ולומר כי הן אינן מודעות לכך שמדובר באיסור מדאורייתא ולחומרתו (בדומה לעובדה המובאת בהלכה לפיה אנשים מחשיבים את יום הכיפורים כקדוש יותר משבת כשלמעשה על פי הכלל היבש קדושת השבת חמורה יותר) ושאילו היו מודעות לכך לא היו נוהגות בקלות דעת כזו.

שלכם בהרהור,

בן ישיבה.