יומנו של בן ישיבה

מוזרים הם הזמנים האחרונים.

החיים שלי נראים לי כבלילה שחורה ודביקה, חסרת צורה ופשר. פתאום הפכתי לאדם מבולבל, איבדתי את הריכוז ואת ההתמדה (את הפוסט הזה אני נאלץ לכתוב בהפסקות), קוצר רוח וכאבי ראש תכופים החלו להשפיע גם על יכולות החשיבה ועל הזיכרון המפורסם שלי, הרצון לכתוב והכתיבה המסודרת שלי אבדו כמעט כליל, מאיזשהו מקום צץ לו הרצון למתוח את הגבולות (ולא מדובר במרדנות הנורמלית של גיל העשרה, אלא במשהו שנמצא מספר רמות מעל זה), המשמעת העצמית שלי נמחקה כלא היתה, פתאום יש לי רצון להתרחק מבני אדם ונפלה עלי איזושהי אדישות שמתבטאת בכך שאני יודע שאני נמצא במצב גרוע ושלמעשה אני הורס את עצמי ובכל זאת חסר אונים מכיון שכוח כלשהו פשוט מוציא אותי משליטה ומשמיע את אותה טענה מטופשת: "במקרה הגרוע ביותר, ייחרב העולם". אותו דפוס חשיבה שבזכותו לא התרגשתי משום דבר, שבזכותו כל דבר שהיה גדול מדי, מרגש מדי או נועז מדי לאחרים היה בעצם חסר משמעות בשבילי כשהבאתי את הדברים בפרופורציה, הוא זה שפונה נגדי כרגע. הרציונל במיטבו.

מילא, מתמודדים עם מה שיש ומקווים שמדובר בעניין זמני ושמתישהו זה יעבור.

בנושא אחר לחלוטין:

באחת השבתות האחרונות סיפרה אחותי שכחלק מהלימודים לקראת הבגרות בהיסטוריה (הרי ככה זה בישראל - הלימוד הוא אך ורק לצורך הציון במבחן, ושום מילה על רכישת ידע) הן למדו בבית הספר את סיפור חייו של ד"ר יעקב ישראל דה-האן - משפטן, עיתונאי וסופר הולנדי שבשנותיו האחרונות עלה לירושלים, התחרד, והפך לקולה המדיני של היהדות החרדית עד שנרצח על רקע מלחמתו העיקשת בתנועה הציונית.

כבדרך אגב הזכרתי שמהביוגרפיות החרדיות מושמטת בצורה עקבית העובדה שהוא היה הומוסקסואל ואף כתב ספרים בנושא. אין לי מושג מדוע, אבל פתאום היה דחוף לי, כחלק מאותו רצון למתיחת גבולות כנראה, לקבל תגובה ישירה בנושא. מכיון שתגובה כזו לא עלתה על השולחן, הזכרתי את העובדה הזו שוב, בחוסר נימוס מופגן. אבא שלי, שהבין במה העניין, התעניין בעדינות מדוע כל כך נחוץ לי להדגיש את הדבר עד שאני מעלה אותו על נס כאילו מדובר בבשורה משמחת. בכך נחתם הדיון ונושא השיחה על השולחן התחלף.

במועד מאוחר יותר, התגלגל איזשהו דיון בינינו בנושא ההומוסקסואליות בראי היהדות. הדיון התארך והתפתל למחוזות שונים ובסופו של דבר הסתיים ללא מסקנות משמעותיות, אבל הוביל אותי לכתיבת עבודה בעלת מימדים מפלצתיים בנושא נטיית עבירה ומחשבת עבירה ביהדות שיש יסוד סביר להניח שתישאר עוד זמן רב כאוסף לא מסודר של מקורות ורעיונות אישיים בשל הסבלנות והריכוז שלי שמהתלים בי בזמן האחרון (מה לעשות? פרפקציוניזם יש, יכולת להשלים משימות אין). עם זאת, הרהורי ביניים יש לי.

הבה נקדים הקדמה קצרצרה: קיום יחסי מין בין שני גברים הוא דבר האסור מן התורה, שנאמר, "ואת זכר לא תשכב משכבי אשה, תועבה היא". נושא הדיון הנוכחי הוא יחסה של היהדות אל הנטייה ההומוסקסואלית ולא אל המעשה עצמו.

לכאורה, אם נתייחס לנושא בפשטות, כשם שאסורים היחסים ההומוסקסואליים, כך אסורה גם הנטיה המינית ויש להוציא אותה אל מחוץ לחוק (מבחינת חוקי היהדות, כמובן). אלא שהדבר אינו כה פשוט כפי שהוא נראה. אם נביט לעמקו הרעיוני של הנושא, או נכון יותר - לעמקה הרעיוני של מערכת החוקים היהודית, נמצא את עצמנו במקום שונה לחלוטין.

התפיסה הרעיונית המוצגת להלן בקיצור נמרץ מעוצבת בהשראת ספריו של ד"ר אהרן ברט ז"ל שאת דבריו אני מעריך מאד. מכיון שאנו עוסקים בנושא שלמעשה אינו עניין הלכתי טהור, שכן מדובר בנטיות נפשיות (מגיבה שהגיבה בזמנו לפוסט שלי שעסק בנושא ההומוסקסואליות בראי הדת טענה אמנם שמדובר בענין גנטי, אך אני מעדיף לייחס את הנושא לנטיית נפש משום שאם אכן מדובר בגנטיקה, הרי שמדובר בפגם, שכן גנטיקה "טובה" היא כזו המבטיחה את שרידות הצאצאים), נקודת המבט הרעיונית היא זו שעלינו לנקוט בבואנו לדון. מצד שני, ככל שמדובר בהסבר רעיוני, תיאורטי, מעשה מחשבת אדם, אך טבעי הוא שיהיו כאלה שדעתם לא תהיה נוחה ממנו ויימצאו בידיהם הסברים אחרים. כך או כך, הבה ניגש לנושא שלשמו נכתב פוסט זה.

בין שלל המטרות של מערכת החוקים היהודית (שחלקן הגדול רוחניות ועל משמעותן קשה לנו לעמוד כבני אדם גשמיים), ניצבת מטרה בסיסית: שליטה עצמית. מערכת החוקים היהודית היא בעצם מערכת חינוכית מסועפת שמטרתה להבדיל את האדם מן הבהמה שגם לה יכולות חשיבה (ברמה כזו או אחרת), רגשות ורצונות. מצוות היהדות ואיסוריה נועדו, בין השאר, לתעל את מעשי האדם, תאוותיו והנאותיו לרמה גבוהה יותר, של שליטה עצמית, הבנת וקבלת האחר, חוסר אנוכיות ועוד.

כך למשל, לא אסרה התורה ליהנות מהאכילה ולא דרשה מן האדם את הסיגוף, אבל דרשה ממנו את הברכה וההודאה, על מנת שיזכור כי לא כוחו ועוצם ידו עשו לו את החיל הזה; לא אסרה התורה על האדם לקבץ כסף ולהתעשר, אבל דרשה ממנו לתת צדקה לעני; לא אסרה התורה על היצר המיני, אבל דרשה שיעשה בו שימוש במסגרת נישואין, בצורה שיש בה כדי להביא זרע ובמגבלות זמני טומאה וטהרה על מנת להבדיל את האדם מן הבהמה העושה זאת לשם הנאתה העצמית בלבד בכל רגע ובכל זמן שיתחשק לה; לא אסרה התורה על האשה להציג את יופיה (ולהפך, במקרים מסויימים אף התירו חכמים את סייגיהם כדי שלא תתגנה על בעלה), אבל דרשו שיעשה הדבר במסגרת המשפחה, לא למען התגאות וכדי לזון עיני גברים אחרים; ועוד ועוד.

כך בכל המצוות המוטלות על האדם, ציוותה התורה להשליט את השכל על מחשבות האדם ומעשיו. ציווי אחד יוצא דופן נאמר בתורה: "ואהבת את ה' אלוהיך, בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך" - השלטת השכל על הרגש ונטיית הלב. אולם מלבד ציווי מיוחד זה, לא אסרה התורה את הנטיה. לא אסרה התורה את הנטיה לגנוב אלא את מעשה הגניבה (על פי המסופר בתלמוד מטבע מזלו היה האמורא רב נחמן בר יצחק בעל נטיה לגנוב, אך למעשה - למעט פעם אחת, הצליח לשלוט ביצר זה) וכמו כן, לא אסרה התורה את הנטיה המינית אלא את מחשבות העריות ואת המעשים הבאים בעקבותיהן. כל זאת משום שהתורה אינה מצווה על האדם להפוך למלאך או לרובוט חסר כל נטיה ורגש, כי אם לשלוט בעצמו - להיות בעל אותן תכונות של "עַיִּר פרא" - חית מדבר פראית (כלשון הפסוק באיוב (יא): "ועַיִּר פרא אדם יוולד") - ועם זאת להצליח ליצור אדם שמעלתו גבוהה מזו של הבהמה.

כל זה טוב ויפה - תגידו - אבל על אף זאת, התנגדת בכל תוקף למתן לגיטימציה דתית להומוסקסואליות. למה? שאלה טובה, הסיבה פשוטה והוסברה כבר שם. יש הבדל בין הנטיה שעליה לא ציוותה התורה לבין מתן לגיטימציה דתית להומוסקסואליות עצמה שהיא אסורה מכל וכל. הצהרת לגיטימיות דתית להומוסקסואליות ולתוצאותיה היא פריצת הגדר המקובלת ומשמעה היא שאם על אף חוסר הלגיטימציה ישנם מעטים הנכנעים לתאוותיהם ורובם עושים זאת בהחבא ותחת רגשות אשם, הרי שעם מתן לגיטימציה דתית יהפוך הדבר מבחינה מעשית להיתר המעשה האסור עצמו.

שלכם בהרהור,

בן ישיבה.