משהו רע קורה לי, והחמור מכל הוא שאין לי שליטה עליו.
אבא שלי דואג, ובצדק. הוא מתחנן שאסביר לו במה העניין ושאגיד לו כיצד יוכל לעזור, אבל לא מצליח להבין את התשובה שלי: "אינני יודע". ואיך אסביר לו שאני מתמודד עם הרס עצמי וששום דבר לא יציל אותי מעצמי? איך אסביר לו שאני באמת לא יודע מדוע אני חושב, מדבר וכותב בצורה הגיונית, אבל מבצע דברים חסרי אחריות על אף שאני מבין שאני עושה דבר לא נכון ומאד לא רוצה לעשות אותו? איך אסביר למישהו את הרצון להסתגר, להתכדרר, להתרחק מבני אדם ולהיעלם כאילו מעולם לא הייתי כאן?
הו, אני חסר תועלת במצבי. החזית שבניתי במאמץ והראתה יציבות ואושר שברירית מדי, היא לא תעמוד בגל העכור של הקריסה לתוך עצמי. כרגע אני רק גורם תהיה וסבל לסביבה ולהורי בפרט. הגאוה העצמית שלי היא הדבר האחרון שעומד בפרץ, שמכריח אותי לקום ולהתמודד ולחיות את החיים כאילו הכל בסדר, בינתיים. במצב העניינים הנוכחי, הנפילה הזו עומדת להיות קשה וכואבת והדבר הקשה ביותר בשבילי הוא לא כל כך הבעיה האישית שלי כמו העובדה שאני מפריע לאחרים. מתישהו זה צריך להגמר, המרחב הזה סופי, השאלה היא רק "מתי".
חסר תקווה כרגע, מצפה לגרוע מכל ומאחל לעצמי שיגיע מהר ויעבור, כי השבירה הזו תהיה מהירה, אבל איסוף השברים יהיה ארוך וקשה, אם בכלל.
חג אורים שמח!
שלכם,
בן ישיבה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
