יומנו של בן ישיבה

אתמול הייתי בכותל.

בכל שבת, כאשר אני בירושלים, אני משתדל לעלות אל הכותל. אתמול, עם סערת הגשמים שהלכה ובאה, היה איזשהו רגע של ספק. בסופו של דבר החלטתי ללכת בכל זאת והתכוננתי להישטף בגשם, אבל למזלי, ברגע שבו יצאתי נחלש הגשם ושוב לא התחזק עד שהגעתי אל הכותל. מנין למנחה החל להתארגן שם ואני הצטרפתי והמתנתי עד שיתאספו עשרה (בכל זאת, גשם). כשהתאספו כולם חכתה לי הפתעה מעניינת: מי שאסף את המנין, בחור צעיר כבן גילי, שאל מי מעוניין לגשת. עטתי על ההזדמנות כמוצא שלל רב והתייצבתי על יד הבימה וברוך ה' התפילה עברה על מי מנוחות.

אני לא שש לשמש כשליח ציבור בדרך כלל. החובה לכוון לברכותיו של שליח הציבור היא הלכה שאינה ידועה ברבים ובשל כך עלולים שליחי הציבור להכשל באמירת ברכות לבטלה. תמיד התחמקתי כשבקשו ממני לעלות, אז מה השתנה? העניין די פשוט: מצבי בזמן האחרון (ניסיתי לתאר אותו בקצרה בפוסט הקודם) אינו שפיר כל כך והייתי זקוק לאיזושהי התרוממות, לאיזושהי התרגשות, לאיזושהי תחושת רגש של קדושה. לשמחתי ניתנה לי ההזדמנות בשבת האחרונה וזה אכן עזר לי לאסוף קצת את עצמי. פיק הברכיים והאחריות הכבדה, לצד שמחתי על כך שהמניין היה מורכב מבני ישיבה, הזריקו בי זריקת מרץ של חיוניות. ההתרגשות, שאותה אני חש גם ברגעים אלה (בכל זאת, לא בכל יום זוכה אדם לשמש כשליח ציבור מול שריד בית מקדשנו), היא אוצר יקר ערך עבורי. זה משמעותי במיוחד אם מביאים בחשבון גם את העובדה שבגדי שבת לא היו לי בשבת האחרונה ולכן הייתי מדוכדך עוד יותר מן הרגיל.

בסיכומו של דבר, השמחה שהוענקה לי מאפשרת לי לעלות על מסלול איסוף השברים ונוטעת בי תקוה שאשוב להיות אדם בקרוב.

שלכם ברננה,

בן ישיבה.