| 9/2010
על נדרים והיתרם
"כל נדרי ואסרי ושבועי... מיום הכיפורים שעבר עד יום הכיפורים הזה... ומיום הכיפורים הזה עד יום הכיפורים שיבוא עלינו... נדרנא לא נדרי, ושבוענא לא שבועי, ונידויינא לא נדויי, וחרמנא לא חרמי, ואסרנא לא אסרי... יהא רעוא די יהון שביתין ושביקין, לא שרירין ולא קיימין. ונסלח לכל עדת בני ישראל ולגר הגר בתוכם כי לכל העם בשגגה" (מתוך "כל נדרי", תפילת ליל יום הכיפורים)
בעיני אנשים רבים משמעותה של תפילה זו הוא ביטול והתרת כל הנדרים שנדרו עד עתה ושידרו מעתה, דייקנים שבהם מסייגים ומבהירים כי הביטול חל רק על הנדרים שבין אדם לבורא העולם ולא על נדרים והבטחות שנעשו בעניינים שבין אדם לחברו. אלה גם אלה טועים הם, חושבים הם כי ניתן לידור ולהבטיח בלי מחשבה יתרה ולמחוק את הנדר בכמה מילים של תפילת "כל נדרי" בליל יום הכיפורים. אבל המציאות היא אחרת.
לתפילה זו אין כל משמעות הלכתית של התרה וביטול נדרים. כל עיקרה של תפילה זו הוא כפי שכתוב בסופו של הנוסח הספרדי המופיע במקור בעברית בסידורו של רב עמרם גאון: "יש כאן סליחה ומחילה וכפרה על כל עוונותינו. ככתוב: ונסלח לכל עדת ישראל ולגר הגר בתוכם, כי לכל העם בשגגה". עיקרה של תפילה זו הוא בקשת סליחה לפני ה' בעקבות עבירה על הנדר בשגגה, לא ביטול ולא התרת הנדר. לפי זה ניתן להבין גם את מיקומה של תפילה בראש תפילות יום הכיפורים מיד לאחר ההכרזה "בישיבה של מעלה ובישיבה של מטה, על דעת המקום ברוך הוא ועל דעת כל הקהל הקדוש הזה אנחנו מתירין להתפלל את (או "עם", לפי הנוסח האשכנזי) העברינין".
מחשבה דומה חוזרת וצפה עם טקסי "התרת הנדרים" ההמוניים המתקיימים בבתי הכנסת בערב ראש השנה ובערב יום כיפור. גם לטקסים אלה אין משמעות הלכתית של ממש לביטול והתרה של הנדר. בהלכות התרת נדרים ישנם פרטים רבים; חלק מן הדינים מחייבים פירוט של הנדר או הנדרים עליהם מבקשים התרה ומציאת סיבה ("פתח") להיתר. כמעט אף אחד מן התנאים הללו אינו מתקיים בטקסים אלה. איש אינו מפרט את הנדר או הנדרים עליהם הוא מבקש התרה, אין ניסיון למציאת סיבה להיתר והמתירים אף אינם יודעים למי הם מתירים וייתכן שבגלל הלחץ וחוסר הזמן אינם מכוונים דעתם להיתר כלל.
מדוע אם כן מתקיימים טקסים אלה בכל זאת? קשה להשיב תשובה חד-משמעית, אבל ניתן לבאר כי כל עיקרם של טקסים אלה במקורם היה להציג בפני העם את חומרת הנדר ואת חומרתם של ימי הדין. זו הסיבה שתפילות ר"ה וערב יום הכיפורים מתקיימות רק לאחר שהאדם ביטל (באופן פורמלי, אמנם) כל נדר שיכול להשאיר בידו עוון ליום הדין, זו הסיבה שתפילות יום הכיפורים מתחילות בנוסח של בקשת סליחה על כך שהעם עבר על הנדרים שנדר ובהסמכת הבקשה להצהרה רבת-הרושם המתירה להתפלל עם העבריינים (שבהקשר זה ייתכן שהכוונה היא לנודרי הנדרים בלי להקדיש לזה מחשבה מספקת).
כדי להבין מדוע צריכים ליצור טקסים רבי-רושם כאלה, עלינו להתחקות אחר חומרת הנדר כמבואר במקורות. "ת"ר: "אישהּ הפרם וה' יסלח לה" (במדבר ל) - באשה שהפר לה בעלה והיא לא ידעה הכתוב מדבר, שהיא צריכה כפרה וסליחה. כשהיה מגיע ר"ע אצל פסוק זה, היה בוכה: ומה מי שנתכוון לעלות בידו בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה - טעון כפרה וסליחה, המתכוון לעלות בידו בשר חזיר ועלה בידו בשר חזיר - על אחת כמה וכמה!" (מסכת נזיר, דף כג, עמוד א).
הסבר: הגמרא מביאה את הפסוק "אישהּ הפרם וה' יסלח לה" המופיע בדיני הפרת נדרים. דיני הפרת נדרים שונים מדיני התרת נדרים. הפרת נדרים שייכת רק באשת איש או ברווקה עד גיל 12. במקרה שאשה המשתייכת על אחת משתי ההגדרות הללו נודרת נדר (כשמדובר באשת איש התנאי להפרה הוא שיש בנדר משום "עינוי נפש" - שיש בו כדי להפריע לתפקודה הסדיר בבית), אביה או בעלה (בהתאם להגדרה אליה היא משתייכת) מפרים את נדרה. במקרה המתואר בפסוק מדובר באשה נשואה שנדרה נדר ואישהּ-בעלה הפר אותו. למרות זאת כתוב "וה' יסלח לה". על מה צריך ה' לסלוח? והרי הנדר מופר! מסבירה הגמרא שהאשה לא ידעה שבעלה הפר את הנדר ועברה עליו. על זה היא זקוקה לכפרה, שכן לפי ידיעתה אסור היה לה להפר את הנדר. מוסיפה הגמרא כי אם מי שנתכוון לעבור על הנדר אך בסופו של דבר לא עבר עליו (במקרה הזה - משום שבעלה של האשה הפר אותו) צריך כפרה, מי שנתכוון לעבור על הנדר שנדר ועבר עליו (כיון שלא ביטל אותו) - על אחת כמה וכמה שזקוק הוא לכפרה!
כזו היא חומרתו של הנדר.
לצערנו הפכו הטקסים האלה מטקסים שאמורים לעורר את הלב לחומרתם של נדרים, לטקסים שאנשים משתמשים בהם כדי להתיר לפיהם לומר דבר אחד בעוד ליבם חושב את ההיפך, לטקסים שאטמו את הלב בכלל להתבוננות במשמעותם של נדרים ושל הבטחות בכלל. לא רק נדרים הם עניין בעל משקל רב משמעות, גם הבטחות שאדם מבטיח לה' ואינו מקיימן, או גרוע מזה - לחברו ואינו מקיימן, הן דבר שיש לתת עליו את הדעת. אין מדובר בעוד עוון קל, אלא בחלק עיקרי במסלול התשובה. הן אלו הדברים אותם כתב הרב אליהו כי-טוב בספרו "ספר התודעה": "'האמת והשלום אהבו' - מי
שמרגילים עצמם בשתי מדות אלה אינם באים לידי חטא. וכל מי שבא לידי חטא -
כיון שמקבל עליו להיות דובר אמת ועושה שלום, זוכה לתשובה ולעזיבת החטא ולכל
המעשים הטובים". שימת לב לפני נדירת נדר או הבטחת הבטחה - הקפדה על האמת, היא חלק נכבד בעבודת התשובה. היא חלק גדול בשלום, באהבה ובאחווה.
בברכת שנה טובה וגמר חתימה טובה,
שלכם, בן ישיבה.
| |
רגשות ילדות
שבת שובה.
השבת נשאתי את ספר התורה מארון הקודש אל התיבה ואף הגבהתי אותו, לראשונה בחיי. עליתי לתורה פעמים רבות, קראתי בתורה פעמים רבות; בכל זאת, ההרגשה היתה מיוחדת. מין פיק ברכיים בלתי מוסתר ורגשות גואים בנשאי את הספר, רצון מוחלט להתאחד עם הספר ולא להנתק. בליבי האטום זעו אי אלו נימים דקים, חשתי רגש טהור של קדושה, רגש, שלמרבה הצער שייך לפעם או לכל היותר לפעמים הראשונות בלבד.
אני עדיין זוכר היטב את העליה לתורה הראשונה שלי. היה זה בבוקר יום בר-המצוה שלי, יום חמישי - היום שבו התקיים הטיול השנתי בכיתה ח'. עודני זוכר את הרטט והרגש הרב שאחזוני, כמו את הצער על אבי שלא היה שם בגלל צרת הגירושין שנתרגשה על ראשו ושבשלה היה מחוץ לארץ. עודני זוכר את הטוהר, את התמימות, את הרגשות שהיו ואינם, את הרגשות שחלפו עם הרוח ומכוחו של ההרגל.
ואז ניסיתי להזכר באותו רגש שחשתי כשראיתי לראשונה את הכותל, את קיר האבן העצום המתנשא, את המקום הקדוש שממנו לא זזה שכינה מעולם. ניסיתי, באמת. לא הצלחתי. בן כמה הייתי אז? ארבע לכל היותר. לא הצלחתי לשחזר את הרגש ההוא בשום אופן. כל כך פעמים שביקרתי בכותל לאחר מכן, באינספור הזדמנויות וכחלק מ"סיום מוצלח לטיולים", השקיעו את אותו רגש ראשון, את אותו רגש עליון.
וזה לא נעצר רק בי.
עם השנים, השגרה והחיכוכים התמידיים הולידו בעמנו מחלוקות חריפות, רובן שלא לשם שמים. לאיש לא אכפת מה אמר חברו כל עוד הוא משתייך למחנה אחר. מבחינתו, הלה הוא אוייב ויש להתנגד לו ולעקרו מן השורש עד כלותו. אחדות העם הולכת ונעלמת, אותו רגש מציף של שיבת ציון חלף לו והעם אינו אלא קיבוץ לאומים שאפילו תחת מוראה של מלכות כמעט ובולעים זה את זה. את עצמאות יהודה לפני חורבן הבית השני איבדנו לראשונה בעת ריב האחים הורקנוס ואריסטובולוס. אז קרע את המצביא פומפיוס מיהודה את עצמאותה המדינית והפכה לפרובינציה רומאית. אותה שנאת אחים וחוסר הבנה והשלמה הם שהובילו גם לחורבן האוטונומיה שהעניק מלך בבל ליהודה תחת שלטונו של גדליה בן אחיקם אחרי חורבן הבית הראשון כאשר ישמעאל בן נתניה רצח בדם קר את אחיו היהודי מושל יהודה.
ההיסטוריה הראתה שוב ושוב שכשאדם מתרגל לדבר, שוב אין הוא חש בייחודיותו, בטובה הגדולה שבכך. עד... ובכן, עד שהוא מאבד אותו. אבל זה לא חייב להיות כך! אדם רק צריך לשים לב, לעורר את עצמו, לדמיין את את הטובה ההיא נעלמת ומיד יתעורר בליבו אותו רגש חבוי של הודאה ושל שמחה על הזכות שזכה בה.
האם אנו זקוקים לדרך הקשה כדי להגיע לאחדות ולשלמות? הבה נפעל כולנו באווירת הסליחה של הימים האלה להתקרב זה לזה. להבין, לאהוב. לקבל את השווה ואת השונה במידה שווה, לאחד את השורות ולהגיע ליום הכיפורים ולחג הסוכות זמן שמחתנו כעם אחד, כאיש אחד בלב אחד.
שלכם, בן ישיבה.
תהייה: האם דברי הזוהר על הפסוק "וזריתי פרש על פניכם, פרש חגיכם" אמורים גם בנוגע ליום הכיפורים שנקרא מועד כנאמר (ויקרא כג, כז): "אַךְ בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה יוֹם הַכִּפֻּרִים הוּא מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם"?
(דברי הזוהר (בפרשת יתרו, דף פח עמוד ב): "בכלהו שאר זמנין וחגין בעי בר נש לחדי ולמחדי למסכני, ואי הוא חדי בלחודוי ולא יהיב למסכני עונשיה סגי, דהא בלחודוי חדי ולא יהיב חדו לאחרא. עליה כתיב (מלאכי ב): "וזריתי פרש על פניכם פרש חגיכם". ואי איהו בשבתא חדי, אף על גב דלא יהיב לאחרא, לא יהבין עליה עונשא כשאר זמנין וחגין. דכתיב "פרש חגיכם" - 'פרש חגיכם' קאמר ולא 'פרש שבתכם', וכתיב (ישעיה א): "חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי", ואילו 'שבת' לא קאמר".
תרגום: בכל החגים והמועדים אדם צריך לשמוח ולשמח את המסכנים (דהיינו: עליו להזמין אורחים אל הסעודה. לא סתם חברים, אלא אורחים הצריכים מקום לשהות בו ולאכול בו בחג). ואם האדם שמח לבד ואינו משמח את המסכנים, ענשו גדול הואיל ואינו נותן לאחרים. ועליו נאמר: "וזריתי פרש על פניכם פרש חגיכם" (אזרה בפניכם פסולת, את פסולת חגיכם). אמנם בשבת אין ענשו גדול כמו בשאר החגים שכן נאמר "פרש חגיכם" ולא "פרש שבתכם". וכמו כן נאמר "חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי" ולא נאמר שם "שבתכם").
| |
ימי תשובה
"דרשו ה' בהמצאו, קראוהו בהיותו קרוב" (ישעיהו נה, ו) - אמר רבה בר אבוה: אלו עשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים (מסכת ראש השנה, דף יח עמוד א).
מהי התשובה? התשובה היא אחת מן הטובות הגדולות שהטיב ה' עם ברואיו. טובה שאין למעלה ממנה: "שאלו לחכמים: נפש החוטאת מה ענשה? אמרו: חטאים תרדף רעה (משלי י"ג). שאלו לנבואה: החוטא מה ענשו? אמרה: והנפש החוטאת תמות (יחזקאל י"ח). שאלו לתורה: חוטא מה עונשו? אמרה: יביא אשם ויתכפר לו, דכתיב 'ונרצה לו לכפר עליו' (ויקרא א'). שאלו להקב"ה: חוטא מה ענשו? אמר להם: יעשה תשובה ויתכפר לו" (פסיקתא).
אמנם, הסתייגות אחת יש בה: "שאלה בלוריא הגיורת את רבן גמליאל: כתיב בתורתכם, "אשר לא ישא פנים" (דברים י, יז), וכתיב, "ישא ה' פניו אליך" (במדבר ו, כו)! נטפל לה רבי יוסי הכהן. אמר לה: אמשול לך משל, למה הדבר דומה? לאדם שנושה בחבירו מנה, וקבע לו זמן בפני המלך, ונשבע לו בחיי המלך. הגיע הזמן ולא פרעו. בא לפייס את המלך, אמר לו: עלבוני מחול לך, לך ופייס את חבירך. הכא נמי, כאן - בעבירות שבין אדם למקום, כאן - בעבירות שבין אדם לחבירו" - עברות שבין אדם לחברו אינן נמחלות עד שיפייס החוטא את חברו הנפגע. להסתייגות זו אין יוצאים מן הכלל.
עד כמה מקובלת היא התשובה? "אפילו רשע גמור כל ימיו ועשה תשובה באחרונה, אין מזכירין לו את רשעו. שנאמר: "ורשעת הרשע לא יכשל בה ביום שובו מרשעו" (מסכת קידושין, דף מ עמוד ב ובעוד כמה מקורות). נחמה יש כאן? לא! חובה יש כאן. זמנה של התשובה הוא בכל רגע: "רבי אליעזר אומר: שוב יום אחד לפני מיתתך. שאלו תלמידיו את רבי אליעזר: וכי אדם יודע איזהו יום ימות? - אמר להן: וכל שכן! ישוב היום שמא ימות למחר, ונמצא כל ימיו בתשובה. ואף שלמה אמר בחכמתו: "בכל עת יהיו בגדיך לבנים ושמן על ראשך אל יחסר" (קהלת ט). אמר רבן יוחנן בן זכאי: משל למלך שזימן את עבדיו לסעודה, ולא קבע להם זמן. פיקחין שבהן קישטו את עצמן וישבו על פתח בית המלך, אמרו: כלום חסר לבית המלך? טיפשין שבהן הלכו למלאכתן, אמרו: כלום יש סעודה בלא טורח? בפתאום ביקש המלך את עבדיו. פיקחין שבהן נכנסו לפניו כשהן מקושטין, והטיפשים נכנסו לפניו כשהן מלוכלכין. שמח המלך לקראת פיקחים, וכעס לקראת טיפשים. אמר: הללו שקישטו את עצמן לסעודה - ישבו ויאכלו וישתו, הללו שלא קישטו עצמן לסעודה - יעמדו ויראו. חתנו של רבי מאיר משום רבי מאיר אמר: אלו ואלו יושבין, הללו, אוכלין, והללו - רעבין, הללו שותין והללו צמאים, שנאמר: "כה אמר ה' הנה עבדי יאכלו ואתם תרעבו הנה עבדי ישתו ואתם תצמאו הנה עבדי ירנו מטוב לב ואתם תצעקו מכאב לב" (ישעיהו סה)".
דברים אלו אמורים לגבי כל ימות השנה. מהו, אם כן, ייחודם של עשרת ימי התשובה? בימים אלה התשובה מקובלת מתמיד. חכמים תיארו זאת בצורה ציורית: "ישעיה אמר: "דרשו ה' בהמצאו" (ישעיה נה) ודוד אמר: "דרשו ה' ועוזו בקשו פניו תמיד" (דברי הימים א, טז). למה אמר "בקשו פניו תמיד"? ללמדך שהקב"ה יתברך שמו, פעמים נראה ופעמים אינו נראה, פעמים שומע ופעמים אינו רוצה לשמוע, פעמים עונה ופעמים אינו עונה, פעמים נדרש ופעמים אינו נדרש, פעמים מצוי ופעמים אינו מצוי, פעמים קרוב ופעמים אינו קרוב... לכך אמר ישעיה: "דרשו ה' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב" (ישעיה נה) - אלו עשרת ימי תשובה שהוא שרוי ביניכם. שכן יחזקאל אומר: "והקיר ביני וביניכם" (יחזקאל מג). לכך הוא אומר (ישעיהו נה): 'קראוהו בהיותו קרוב, יעזב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו וישוב אל ה' וירחמהו ואל אלוהינו כי ירבה לסלוח'".
מה נואל מי שאינו מנצל את עשרת הימים הללו ומעביר אותם בבטלה ובשגרה. עליו הכתוב אומר (שיר השירים פרק ה): "אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר, קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק: פִּתְחִי לִי, אֲחֹתִי, רַעְיָתִי, יוֹנָתִי, תַמָּתִי, שֶׁרֹּאשִׁי נִמְלָא טָל, קְוֻצּוֹתַי רְסִיסֵי לָיְלָה. פָּשַׁטְתִּי אֶת כֻּתָּנְתִּי, אֵיכָכָה אֶלְבָּשֶׁנָּה? רָחַצְתִּי אֶת רַגְלַי, אֵיכָכָה אֲטַנְּפֵם? דּוֹדִי שָׁלַח יָדוֹ מִן הַחֹר וּמֵעַי הָמוּ עָלָיו. קַמְתִּי אֲנִי לִפְתֹּחַ לְדוֹדִי וְיָדַי נָטְפוּ מוֹר וְאֶצְבְּעֹתַי מוֹר עֹבֵר עַל כַּפּוֹת הַמַּנְעוּל. פָּתַחְתִּי אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי חָמַק עָבָר, נַפְשִׁי יָצְאָה בְדַבְּרוֹ. בִּקַּשְׁתִּיהוּ וְלֹא מְצָאתִיהוּ, קְרָאתִיו וְלֹא עָנָנִי".
משל למה הדבר דומה? לאב שהיה לו בן שנישא ועבר לגור בארץ רחוקה. ביקש האב לראות את בנו, כלתו ונכדיו והפציר בבן לבוא לבקרו בהבטיחו כי כל הוצאות הנסיעה עליו. השיב הבן כי נבצר ממנו מחמת עיסוקיו וטרדותיו לבוא וביקש מאביו שיבוא הוא לבקרו. נענה האב להזמנה והודיע לבנו את תאריך הגעתו. הבן הודיע כי קיבל את המכתב וכי יכין את הכל ליום המיועד. נסע האב ימים רבים מארצו עד שהגיע למדינה בה התגורר בנו. להפתעתו, איש לא המתין לו בנמל. "בודאי טרוד בני בהכנות לבואי ועל כן לא יכול היה להגיע" - הרהר האב. שכר האב עגלה ונסע לבית בנו. בהגיעו לבית בשעת ליל, גילה כי האורות כבויים. חרד האב לשלום בנו ובני משפחתו ונקש בבהילות על הדלת. מתוך הבית נשמע קולו המנומנם של בנו השואל: "מי הוא הדופק?". האב ענה בציפיה דרוכה מהולה בשמחה על שלומם של בנו ובני משפחתו: "אני הוא, אביך!". אם ציפה האב שכעת ירוץ הבן ויפתח את דלת הבית, נכזבה תקוותו: "אבא," - אמר הבן - "עליתי כבר יצועי, פשטתי את בגדי ורחצתי את רגלי. אינני יכול לפתוח לך עתה את הדלת. לך נא אל בית המלון השוכן מול הבית ושכור שם חדר ומחר אקבלך בכבוד הראוי לך". האב לא המתין עוד רגע נוסף. במהרה שכר עגלה ונסע בחזרה אל הנמל, שם עלה על האניה בחזרה לארץ מגוריו. כשניגש למחרת אל בית המלון וביקש את אביו, הבין הבן מה הפסיד והחל לתלוש את שערות ראשו בבכיה.
הנהיה כאותו בן אומלל שלא ידע להעריך את המתת הנדיבה שהעניק לו אביו בהטלטלו עד דלת ביתו? הנתעצל ונגיע אל יום הכיפורים ללא הכנה, טרודים ושקועים בשגרה וננסה אז לפתוח את ליבנו ולשוב בתשובה? הן אפילו פתח כחודו של מחט לא נצליח לפתוח, כל שכן שלא נגיע אל מעלת התשובה השלמה.
"אם ראית דור שפרוץ בעוון אחד יותר מבאחרים, דע כי עוון זה מקטרג בראש כל העוונות ואנשי לבב הנמצאים באותו הדור חייבים לתקן את החטא הזה קודם לשאר חטאים ותשובתם תכריע לזכות את בני דורם שילמדו ממעשיהם וישובו גם הם מעוונם" (ספר התודעה). דומני שדורנו נגוע מאד בעניין זה של בין אדם לחברו. העם מפולג בימים אלה לכל כך פלגים וכל איש שונא את רעהו אף אם לא עשה לו כל רעה רק בשל השתייכותו למחנה כזה או אחר. שומה עלינו לאחד כוחות ולהפוך לאגודה אחת, לא בעלת דעות אחידות אלא בעלת לב אחד. אגודה שבה תשרור ההבנה ותתקיימנה אהבה ואחווה בין חבריה גם אם לאיש יש דעה שונה משל רעהו או מנהגים אחרים. זהו צעד עיקרי ומשמעותי בדרך לתשובה: "'האמת והשלום אהבו' - מי שמרגילים עצמם בשתי מדות אלה אינם באים לידי חטא. וכל מי שבא לידי חטא - כיון שמקבל עליו להיות דובר אמת ועושה שלום, זוכה לתשובה ולעזיבת החטא ולכל המעשים הטובים" (ספר התודעה).
בברכת כתיבה וחתימה טובה ובתקווה לאהבה ואחווה ושלום (אמיתיים. לא כמו אלה שמנסים לקדם במגעים מול הערבים),
שלכם, בן ישיבה.
| |
לדף הבא
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
