הייתי כמה ימים במרכז ויפאסנה בדגניה לשרת בקורס, היה כיף, להיות חלק מעשיית טוב, בסביבה טובה, עם הפריווילגיה לשבת ל3 שעות מדיטציה ביום, נוסיף על זה אוכל צמחוני מזין וטרי וניתוק מהפלאפון והעולם החיצון, ויש לנו פה מתכון מנצח לחיים טובים.

שאלתי את גיל, שעבר עשרות קורסי ויפאסנה ושירת בעשרות נוספים, מה לגבי קריירה, מה לגבי החיים ש"בחוץ", הוא ענה שאין לו עיסוק בזה, ושהוא עובד עכשיו כדי להרגיש טוב אחר כך.

מצד אחד, יש משהו מאוד קסום בדבר, לחיות חיים פשוטים, מלאים בטוב, מלאים, עם גוף בריא ונפש בריאה.

מצד שני, לחיות על תרומות, לא "להתקדם" בדברים אחרים, לוותר על הרבה דברים שיש לעולם להציע.

אני תוהה בדבר התנזרות. קשה לי עם העולם, קשה עם הקיום, כן הייתי רוצה לעשות המון, ולהיות פה ושם, ולחוות כך וכך, ומצד שני, אני יכול להיות גם מסופק מהפשטות.

סגרתי את האינסטגרם לפני תקופה, הייתי מבלה בו כשעה ביום לפי הדוח של הפלאפון, שעה של בזבוז זמן וגלילה בתוכן כמעט אינסופי של שטויות.

גם את הפייסבוק, או מה שהיה ממנו, מחקתי.

עם פורנוגרפיה הפסקתי באיזור מרץ.

טלוויזיה ונטפליקס כבר שנים שלא מדברים אלי.

מה נשאר? אני כבר בחצי דרך

כשיצאתי היום חוויתי רצף חוויות שראיתי כלא נעימות, בין אם כשניסיתי לתפוס טרמפים, ואף אחד לא עצר, וזה לא דבר חדש, הסבירות שמישהו יעצור אם אתה לא נמצא ליד ישוב דתי שקולה ל1/300 אם לא פחות.

מה שכן היה חדש, ההתבוננות על התופעה, כל הרכבים הפרטיים היו ריקים, אדם אחד, 5 מקומות, 4 פנויים.

בין אם הלכלוך והזוהמה בכל מקום שהייתה ברורה מאוד לעין הרגישה, הריחות הקשים, הרעש.

בין אם ברגע שעליתי לאוטובוס הנהג היה פשוט ברע, והוציא את הרע הזה עלי, ומה יכולתי לעשות מלבד להגיד אניצ'ה?

הרגשתי כמו ספוג, רגיש בטירוף לכל פיסת אינפורמציה שמגיעה מהסביבה ומכניס לתוכי ללא סינון כמעט, אבל לא במים נקיים, אלא בשלולית מלוכלכך בפתח הניקוז בתחתית מיכל האנושות.

לראייה אני לא מצליח ליישם את העקרונות הכלכך חשובים שאני לומד שם, אני משתדל לא להיות קשה עם עצמי, כי אז רק אוסיף חטא על פשע

בנימה חסרת אופטימיות זאת, שתהיה לכולנו שנה טובה ומבורכת, נטולת כאב, כעס, שנאה, עצב ורגשות שלילים.

MAY ALL BEINGS BE HAPPY