תעויוט החיים (או יותר נכון תהיות לגבם)

פתאום נשמעה צפירה

קפצתי ממקומי ומהרתי לעמוד כמו כולם.

מדוע חייבים להרכין את הראש בצפירה?חשבתי

ומה יקרה אם ארים אותו?

הסתכלתי על הסנדלים החדשות וחשבתי לעצמי שהן ממש מיוחדות ושטוב שקניתי אותם לפני רותי .

צמרמורת חלפה בגבי וראשי נשמט למחצה.

הצפירה יותר ויותר צרמה לי באוזן ולא הצלחתי להתרכז בדבר.

חשבתי על אמא ועל האוכל שהיא תכין לי לצהריים ופי התמלא ברוק.

נורא גירד לי בעורף אבל פחדתי לזוז אז נסתי להתרכז בדבר אחר כמו הנקודות השחורות שנימרחו על הריצפה ,

הן ניראו לי לפתע כמו ציפורים או פרפרים...

הצפירה נפסקה בהדרגתיות , כולם התיישבו במקומותיהם.

פתאום שמתי לב שלא חשבתי כלל על המושג  הכל כך זר הזה שניקרא "שואה".