TOO COOL TO CARE

זה כאילו שהחיים של כולם מתקדמים וממשיכים, מגיעים למחוזות טובים
יותר. זה מרגיש כאילו מישהו דוחף את החיוכים הכנים שלהם אל מול עיניי, אל מול
עיניי האדישות. זה קשה להודות בטעיות, מי כמוני יודעת, שבקושי לבקש סליחה אני
מסוגלת מרוב תסביכי כבוד, אבל אני מוכנה להודות הפעם שאולי השביל בו בחרתי ללכת,
אינו האחד הנכון.

מה אני יכולה לומר? אני לא מאושרת.

אני מרגישה שאין דבר חזרה, למרות שאני יודעת מה אני צריכה לעשות.
תאורטית. לפרוש, לתת הודאה רשמית ווידאית, שאני טעיתי, ושאני רוצה לתקן את העוול
שקבור בתוכי. אני פשוט לא בטוחה שיהיה לי טוב יותר שם.

אולי נגזל עליי שנים של בדידות איומה, אי השלמה עם חיי, כעס שנרקב
בשיפולי הבטן עד שהוא שורף הכול ולא נשאר דבר. אולי תמיד זה היה גורלי, ללכת אחרי
מטרות רחוקות ומעורפלות, לא לדעת עם זה בכלל ישתפר, אי פעם. לקוות, ולעשות הכול
למען המטרות. לוותר על החיים הקודמים, בתקווה שבעתיד הכול יהיה בהיר יותר.

אבל למרות השמיים הוורודים, הקשת בענן המקשטת את יריעה הנרחבת מעליי,
אני מרגישה כי הסערה לא רק מתקרבת, אלא כבר מתרחשת. שהמתיקות הבלתי הנסבלת, היא
הגשם המיוחד שלי. אולי מהסיבה כי אני אוהבת גשם וזה הגורל שלי.

אולי האהבה לגשם היא בעצם סמל לאהבה הנצחית שלי לכאב? הדימוי המובהק
ביותר למזוכיזם הסודי שלי. אולי אני לא אמורה להרגיש שלמה, אולי אני מיוצרת ככה,
כמו אב טיפוס של מוצר עם פוטנציאל שלעולם לא יתגשם.

אני לא מצליחה להתנער מהתחושה שמשהו לא בסדר. שאני לא בסדר. אני
מרגישה מזויפת, ואני במקום חדש, במצב חדש, מה שתמיד ייחלתי לעצמי שיקרה. התיכון
לאומנויות, זה היה אמור לבוא אליי בקלות, בפשטות. רק להיות עצמי. זה אמור להיות
תיכון מקבל, לא?

עדיין לא הסרתי את המסכה, אני נעולה עליה. אני פשוט מפחדת מדי שאנשים
יבינו שאני מסובכת מדי, שהעליצות שלי מכסה על חתכים עמוקים.

כי בסך הכול, מי רוצה להיות חבר של הילדה שמשתוקקת לכאב?

הילדה שכלום לא הולך שלה, שמהמשפחה שלה מלאת סודות ותככים, הראש שלה
מלאה כאב ויש לה בעיה רצינית עם מחויבות. מפחדת ממערכות יחסים, וחוששת מג'ינג'ים.
אוהבת חמאת בוטנים, ונמנעת את הקשה שבלחם. שונאת אהבה, וממשיכה כל פעם להתאהב
מחדש. פוגעת באחרים יותר משהם פוגעים בה. רוצה לפגוע בעצמה, אבל מפחדת שבך תפגע
באחרים, שוב.

הילדה שלא מעריכה את החיים.

אז כנראה שזהו זה, החיים של החברים שלי יתקדמו האלה, יותירו אותי
מאחור יחד עם המחשבות החמימות האחרות של היסודי, יחד עם המורה שרה בכיתה ב' ובית
הספר הצבעוני שסיפק לנו הגנה במשך הילדות. אני אשאר כאן, במקום האפל שבין ערות
לחלום, בין כאב לשחרור ובין חיים למוות. נלחמת על הקצה הדק שבין פגיעה עצמית לסיום
מפואר.

אולי אני פשוט צריכה לעשות את זה. אולי ככה זה יהיה יותר טוב. מוות.
תמידי. בחיי שזה נשמע טוב, עור ברווז עובר בין רגליי. עיניי נעצמות וחיוך קטן
מתנוסס על
 פניי בביישנות. לגמור עם הכול. להכנס לשורה נוספת של המתאבדים, רק שאני
שונה מהם, כי החיים שלי הם מושלמים. או לפחות, זה מה שהם מספרים לי.

נ.ב,

כדאי שתדעו שאני לא עד כדי כך עגמומית כמו שיוצא לי להיות כשאני כותבת בנבזיות ואנוכיות מוחלטת על חיי. 

שיהיו לכם חיים נחמדים, 

אני לא הולכת לשום מקום.