בדרך כלל אמורים שלבכות זה משחרר, אבל אני מגלה כל פעם מחדש, כאשר ברז הדמעות נפתח ושוטף את פניי בנוזל המלוח, שלבכות זה בכלל לא משחרר, להפך, זה כובל אותך לרגשות. מכריח אותך להתעמת עם הפנימיות המכעיסה ולחוות שוב את הכאב. כשאתה בוכה, אתה לא מסוגל לחשוב כראוי, ראייתך מתערבלת, וקשה לנשום. איך זה אמור לשחרר אותך?
לפעמים אני באמת לא מבינה למה אני בוכה, ובפעמים אחרות אני לא מבינה למה אני לא בוכה. אני חושבת שקל לי יותר לבכות בפומבי, כי אחרי הכול, אין דבר מעודד בבכי עצמי, כי אחרי זה אתה נאלץ לשקוע ברחמיים עצמיים מחליאיים. לעומת זאת, כאשר אתה בוכה ליד אנשים נוספים, מוטלת עליהם החובה לוודות כי אתה בסדר, באופן זה או אחר. הם מרגישים אי נוחות ניכרת ונאצלים לעזור לך להבין את הבעיה. בערך. או לפחות לתת לך עידוד שאתה לא מסוגל לתת לעצמך כאשר את מתפלש בדמעות.
אתמול התוודתי, בפעם השנייה בחיי, על האובדניות הקלינית שלי. בפני חברה טובה. היא סיפרה לי סוד משלה, כמה למען האמת, אבל לדעת על הבעיות האיומות שלה, עודדו אותי באופן כזה או אחר. זה נשמע דפוק, אבל לדעת שגם היא דפוקה, גרם לי לחשוב שאולי היא דפק שלי לא עד כדי כך נורא. אולי לכולם יש דפק שהם מסתירים. הרי, מי חשב שאני אובדנית ומי חשב שהיא הייתה בולימית?
כנראה שאחרי הכול, אתה באמת אף פעם לא יכול להכיר בן אדם. לא משנה כמה זמן אתה מכיר אותו, כמה שיחות נפש היו לכם, כמה רגעים בלתי נשכחים חוויתם ביחד, זה קשה להגיע לרגע בו כל המסכות נתונות ברצפה, והפנים שלהם, נקיות משאריות השקרים, אומרות לכם את האמת הקרה, והמנחמת.
היא נתנה לי כמה נקודות למחשבה ש-לצערי הרב- היו בהן לא מעט היגיון.
אולי אני... אולי אני לא באמת אובדנית. אולי באמת אני לא עד כדי כך אומללה. אולי פעם הייתי כזאת, קצת. אולי פעם הייתה לי תקופה אובדנית ופשוט, פשוט שקעתי לתוכה. אולי במקום להתפלש בדמעות של עצמי, התפלשתי באובדניות מפובקרת? אחרי הכול, מעולם לא פצעתי את עצמי. מעולם לא חתכתי ווריד, ניסיתי לקפוץ מבניין, קפצתי לכביש לפני מכונית. לא. אני בן אדם רציונאלי, ולמרות הרגשות המעורבבים שיש בתוכי, מעולם לא עשיתי דבר כזה.
אולי אחרי הכול, אני... אני נורמלית?
אולי נאחזתי ברעיון שאני אובדנית כי זה גרם לי להרגיש מיוחדת. אולי אני לא רוצה להיות נורמלית אז אני אומרת לעצמי, מכריחה את עצמי, להיות אוממלה. אולי אני בסדר גמור. כל כך בסדר, שזה כבר לא בסדר.
מסיבה לא ברורה לחלוטין, הרעיון שאני בסדר מעורר בי בחילה. כאילו להיות נורמלי זה דבר לא מתקבל אצלי. כי אם אני באמת בסדר, והכול בתוך הראש היצירתי שלי, זה כבר מראה על משהו שונה מאד מנטייה אובדנית קלה. זה מראה על שיגעון.
אולי אני לא אובדנית במיוחד, אולי אני בכלל סתם משוגעת. אולי היא צדקה, אולי אני באמת צריכה לראות מישהו מקצועי.
FUCK, I'M FUCKED
אני אשמע בעצתה של החברה, ואולי אם אני אעמיד פנים שהכול בסדר איתי, אולי בסופו של דבר אני אהיה באמת בסדר. אהיה נורמלית. אני אמורה לרצות להיות נורמלית, לא?
זה לא נורמלי לא לרצות להיות נורמלי.
כן, כנראה שהדבר האחרון שאני הוא נורמלית. אחרי בריאה.
כינוי:
WonderLand Girl
בבלוג זה
בכל הבלוגים
