בזמן האחרון אני מתדרדרת. ככה כולם אומרים לי, גם אם לא במילים. במבטים חשאיים, בריחוק מסוים. בהודעות טקטס חסרות טקט לחלוטין שאומרת לי ללכת להזדיין, ממישהי שהיא הייתה אמורה להיות החברה הכי טובה שלי. או לפחות אחת מהן.
אני עושה דברים שאני לא צריכה.
בראש הרשימה, ניסיתי לעשן סמים. אין צורך לציין איזה זן, ואיזה סוג ומי ומה וכול דבר אחר, כי זה פשוט לא חשוב. זה לא העניין. עשיתי את עם אנשים שאני בוטחת בהם. זה הייתה הבחירה שלי. אף אחד לא כיוון מולי אקדח ודחף בין שפתיי ג'ויינט.
נכנסתי למן אזור מאד מסוכן בגיל ההתבגרות: התנסויות. זאת תקופה ארוכה שאני מנסה מספר לא מוגבל של דברים מגוונים שבהחלט נכנסים לתחום השחור של גיל ההתבגרות.
אלכוהל.
עישון סיגריות.
עישון נרגילות.
עישון ג'ויינטים.
משחקי אמת או חובה תחת השפעות של הדברים שכבר ציינתי.
אני לא מתרטת. אני בגיל ההתבגרות, גיל הטיפש-עשרה. מותר לי להיות טיפשה! מותר לי לעשות כל דבר שמתחשק לי. נמאס לי להתגונן. זה לא שאני הולכת עכשיו לרחוב ומחפשת דילרים. זה לא שאני מבזבזת כסף על סיגריות וטבק. זה לא שאני יוצאת כול יום לברים מפוקפקים בדרום תל אביב ועושה שוטים עם פדופילים.
אני ניסיתי פעם אחת סיגריות עם חברה טובה שאני בוטחת בה.
אני ניסיתי פעם אחת נרגילה עם חברה טובה אחרת שאני בוטחת בה.
אני ניסיתי פעם אחת מרחיאונה עם חברים שאני בוטחת בהם.
אני שתיתי יותר מפעם אחת אבל בחיי שלא שתיתי הרבה, בחיי שלא התשכרתי! אני אפילו לא אוהבת אלכוהל, בירות עושות לי בחילה ויין מריח רע וודקה שורפת במורד הגרון ובריזר אפילו לא משכר אותך.
למה אני צריכה להסביר את עצמי?
מותר לי לנסות.
יש לי זכות קיומית לנסות.
אני מאבדת את עצמי. אני מרגישה את האישיות שלי זולגת בין האצבעות ונעלמת, נכחדת. אני מנסה להציל את עצמי בייאוש מוחלט דרך ניסיונות למציאת העצמי החדש שלי, אב אחרי הכול אני שוב מגיעה לחשכה ומנסה לגשש את דרכי החוצה.
עד לכאן זו הייתי אני, משתגעת עד לסוף החופש.
כינוי:
WonderLand Girl
בבלוג זה
בכל הבלוגים
