TOO COOL TO CARE

ניסיתי. בחיי שניסיתי. כל הזמן הזה, השתדלתי להיות שמחה, אמרתי לעצמי שזה הכול בראש שלי, חזרתי על המשפט אני פשוט יצרתית, זה כלום, זה לא באמת. אבל זה לא נכון, זה לא בראש שלי. כלומר זה כן, אבל לא בגלל פורקן יצרתיות לא מוצלח. 

באמת תקופה לא קצרה הצלחתי. לא חשבתי על זה. חייכתי הרבה וצחקתי. נהנתי. מיציתי את החופש, ינקתי כל דקה בשינה ובבילוי עם חברים או פשוט להירגע ולא לחשוב על מחר. 

אבל זה הכול חזר אליי היום, כמו בבום. כאילו החופשת הסוכות שלי לא הייתה מהלימודים, אלא מהרצון למות. 

יש לזה סיבה? הלוואי שהייתה. הלוואי שמישהו היה פוגע בי, אז הייתי רוצה למות. הלוואי שהייתי מגלה שמשהו רע קרה לי, אז הייתי רוצה למות. הלוואי שהייתי מוצאת איזשהו פגם בחיי ואז הייתי רוצה למות - אבל אין. אני פשוט רוצה.

חזרתי מארוחת חג שני, זאת דרך ארוכה כי הם גרים בצפון הארץ,ואנחנו צריכים לעבור בעיר אחרת כדי לאסוף את סבא וסבתא שלי, אז יוצא שהנסיעה ארוכת כמעט שעה וחצי. אני, תקועה במושב האחורי יחד עם אחי הגדול וגמלוני, שנינו מקופלים בתוך החלק הקטן שהוקצב לנו במכונית המשפחתית. 

ואז אני מתחילה לאבד את זה. השילוב של השעה עם המקום הקטן והמחניק. המוזיקה שצועקת מתוך אוזניי. ההודעות הבלתי פוסקות בטלפון שלי, בואי נצא. באים אליי בנים. יהיה כיף. חברה אחרת, אנחנו רשמית ביחד, נדבר על זה מחר. יהיה כיף. עוד אנשים, מערבולת של הודעות וטלפונים וראש כואב וסבתא עם אלצהיימר שמתחילה לשיר שירי צופים של שנות השלושים. 

והתחושה הזאת בתוכי עולה ומתגבשת. לא לוקח לי זמן רב, המחשבה נוצאת בראשי כאילו תמיד הייתה שם, וכנראה שהיא באמת תמיד הייתה שם, למרות שניסיתי - באמת שניסיתי! - להדחיקה. 

הלוואי שמכונית תדפוק אותנו מאחורה. לא המצד, לא מקדימה. שאימא לא תרדם על ההגה ותתקע במכונית אחרת, כי אז אבא ואימא יפגעו, אבל אני לא. אני רוצה שמכונית תפגע בי. שמישהו מאחורינו ירדם על ההגה, יעבור מסלול בפתאומיות, יחתוך את המכונית בדיוק בגב שלי, תשבור לי את עמוד השדרה, אבל תרחם על אחי. שאני אמות, ואף אחד אחר. שאני אעלם מהעולם ולא אצטרך להתמודד עם מחר. שלא אצטרך להתמודד. הלוואי שמכונית תדפוק אותנו מאחורה.

זה מרגיש כל כך טוב לשחרר את זה. 

ניסיתי כל כך להכחיש, אבל לומר את זה, כל כך פשוט, כל כך קל. אני רוצה למות, ואין לי שמץ של מושג למה! 

למות זאת מותרה, אני אומרת לעצמי, ואני לא מסוגלת להרשות לעצמי אותה. אני מסוגלת לחיות, אני פשוט לא רוצה. יש בזה היגיון, לא? היגיון מעוות ובלתי רציונאלי בעליל, אבל אפשר למצוא באיזה פיסת היגיון. אני לא מושגעת, אני פשוט ילדה מתבגרת עם נטיות אובדניות. ואני יכולה לחיות עם זה.

כן.

אני מקווה. 

- הקטע הזה היה אצלי בטיוטות כבר כמעט שבועיים. לא הייתי מסוגלת לתת לעצמי לפרסם אותו, כי ידעתי שיש לי חברה שעוקבת אחרי הבלוג ולא רציתי לאכזב אותה. אבל במקום זה, רק אכזבתי את עצמי.