אז זהו, הגעתי לרגע המצער והבלתי נמנע של אני שונאת את החברים שלי. מכירים את המשפט הזה? "הראה לי את חברייך ואומר מי אתה?" אז במצב העדכני אני מעדיפה להיחשב נטולת חברים מאשר להיות דומה להם.
החברות הישנות שלי מציינות באוזניי לעיתים קרובות כמה אני לא מסתדרת להן במסגרת של החברים שלי כיום. הם פרחחים, זה ברור; שותים, קללים, מעשנים ובעיקר מזיינים את השכל שלך, ולפעמים אותך. תלוי בסיטואציה.
החלטתי שאני מפסיקה להסתובב עם המקובלים האלה. אני יודעת שזה מאד נחמד שיש את רשת הביטחון הזאת, והיא יותר מרשת ביטחון אלא מן כלוב רצחני של בנות מאופרות על יתר המידה ובנים שחושבים דרך הזין בלבד.
אני מגזימה. אני מצטערת.
הם לא כאלה נוראיים. מצחיק איתם, והבנות מתוקות כרגיל. הן אפילו לא שרמוטות כמוני. והבנים יכולים להיות בסדר בדרך כלל, כשהם לא רוצים לפגוע בך במכוון לפחות.
זה פשוט לא מתאים לי יותר. האווירה הזאת. היום במקום להבריז מבית הספר כדי ללכת לאחד מהם, נשארתי בכיתה למרות שלא באמת לומדים בתקופה הזאת. ואחר כך כשהם עברו לבית של חברה שגרה בשכנות, החלטתי לקרוא ספר.
אני מתחילה לחזור לעצמי, זה מה שאני אומרת לעצמי בכל מקרה. להעדיף לקרוא ספר במקום להחזיק את הדמעות בעיניים כשאני איתם.
וואו. אני כל כך עייפה.
אני מותשת ממחשבות, על בנים, על בנות, על הבגרות בהיסטוריה. על הצבא של אח שלי, על העובדה שהאח האחר עובר ללוס אנג'לס ואני היחידה במשפחה שלא מכחישה את העובדה שהוא לא עומד לחזור (נו באמת אבא! הוא מכר את הדירה שלו, הוא לא רוצה לחזור!!!). על הטיסה שלי בעוד שבוע ויום, על הרצון למלא את הריקנות שבתוכי בכאב אמיתי.
מחכה לרגע שאני אוכל להישאב לשגרת החופש, שאני אוכל להעלם בין ימי היולי-אוגוסט החמים. אני מחכה לרגע שכולכם תשכחו שאני קיימת. זה יהיה מתוק.
כינוי:
WonderLand Girl
בבלוג זה
בכל הבלוגים
