TOO COOL TO CARE

יש כל כך הרבה אנשים בעולם. איך זה ייתכן שאני והוא עם ההיסטוריה המוזרה הזאת גרים באותו היישוב, כל כך קרוב, לומדים באותו התיכון, נוסעים באותה ההסעה לבית הספר, ביחד בצופים? 

איך זה יכול להיות שיש כל כך הרבה אנשים, ואני נמשכת כמו עש לאש לבן של האקס של אימא שלי? 

זה דפוק לומר, אבל ככה הוא אומר, שזה בגנטיקה שלנו לאהוב אחד את השני. לפעמים הוא מצליח לשבות אותי לתוך עולם החלומות הרומנטי שלו, בו אני והוא כמעט מיועדים אחד לשני בגלל הורינו. אבל רוב הזמן אני פשוט נגעלת מהמחשבה שיכולנו להיות פחות או יותר אחים. 

גבוה עם עיניי אגוז חומות כהות. אוזניים בולטות קצת, ושיניים ישרות ולבנות. חולצות גזורות שחושפות שיער חזה של ילד מתבגר. שרשרת זהב נחה על צווארו. 

הכימיה בין שנינו מוחשית, כמעט נוזלית. הכמיהה אחד לשני, המבטים הארוכים, הקריצות והבזקי החיוכים מלאי הזימה. 

ומנגד למשיכה פיזית שגם שיחות על פוליטיקה. המון פוליטיקה. דיונים מעמיקים ודיבורי סרק על פתיחת מפלגה כשנהיה גדולים, אחרי שנרוויח קופה אז נוכל להרשות לעצמנו להצטרף לממשל. 

דיבורים שטותיים על זכיות בלוטו וטיסות לאמסטרדם ואני והוא בתוך אוהל בחנוכה דרום. על עתיד שלעולם לא יקרה אבל השיחות עליו כה נעימות שאף אחד מאיתנו לא ממהר לקטוע אותן. 

אז למה אנחנו לא ביחד אתם שואלים? 

כי יש לו חברה שמאיימת שאם הוא ייפרד ממנה היא תתאבד. 

ולבנתיים אנחנו מתקרבים ונצמדים והיא מוכנה עם האצבע על ההדק, ואני מקווה שהיא רק מגזימה. שהוא לא באמת כל עולמה כמו שהוא טוען. 

אני רק מקווה שאני לא מכניסה את עצמי לבוץ עמוק מדי. 

אני רק מקווה שהם ייפרדו כבר כדי שאוכל לבוא לביתו בלי להרגיש מלוכלכת. 

אה, ושאימא שלי לא תגלה לעולם שאני רוצה כל כך את הבן של האקס שלה.