כשאתה פוגע באנשים אחרים, אתה לא מסוגל להביט בעצמך במראה. אתה נושך את השפה התחתונה עד שזה כואב, אבל זה לא עוזר וזה לא עובר. הכעס, החרטה, הבלבול והתסכול שלך מערבלים בתוכך. אתה יודע שעשית טעות, אתה מודע למעשים שלך ואתה רוצה לכפר עליהם. והכול ברור והגבולות מסומנים.
אבל כשאנשים פוגעים בך, ואין עוול בכפייך, איך אתה אמור להתנהג?
כבר המון זמן לא קרה לי שאני הייתי בסדר ומישהו אחר לא. בשנים האחרונות אני כל כך אימפולסיבית שברגע שמישהו רק זורק לי שמץ של הערה, אני הופכת להיות כלבה מטורפת מגיהנום וגורמת לו להתחרט על זה שהוא פגש אותי.
הפעם זה לא ככה. הוא פגע בי, ואני קמתי והלכתי. בלי דרמות, לפחות לא באותו הרגע. הספקתי לחצות את המסדרון, להכנס לכיתה, להניח את התיק במקום. לפלוט אנחה רכה. העיניים שלי עקצצו כשאר הבנות עלו על צעדיי הבנאלים, ורק אמירת השאלה בקול: "מה קרה?", הייתה טריגר מספיק על מנת לפתוח את ברז הדמעות.
דמעתי בשקט משך כל שיעור אזרחות, בזמן שיותר מדי בנות מעבירות לי פתקים לא כל כך חשאיים. הוא אידיוט. אל תתייחסי אליו. הוא מתנהג ככה לכולם, אל תקחי לב. אל תראי לו שנפגעת! מגיע לך יותר מהיחס הזה. תתנהגי כאילו כלום לא קרה. תצחקי על זה. הוא חצוף. גם אני שונאת אותו, זה בסדר.
להיות בצד הנפגע הרבה יותר קשה, הכאב הרבה יותר חד. הבגידה יותר מורגשת. הדקירה בלב פועמת. השפתיים רוטטות, העיניים נעצמות, וקשה לנשום.
אז אני מחכה, מחכה שהוא יבין את הטעות שלו.
והוא הבין.
והוא התנצל. בערך.
בדרך שבה הוא תמיד, בדחן ליצן, צוחק על העניין. פותר אותו במשיכת כתף.
"אני עדיין כועסת, זה לא רק זה." אומרת, מרגישה שהנאום שהיה לי מוכן בראש ימים שלמים התאדה. "כל ההתנהגות שלך כלפיי, זה לא מגיע לי."
הוא מביט בי בעיניים חומות מופתעות. אלוהים, למה הוא כל כך גבוה, למה אני צריכה להתאמץ כל כך כדי להביט בו?
"אבל אני אוהב אותך."
הסטתי את המבט. "אתה לא מראה את זה."
מרגישה את עיניו עליי, חודרות. אני מוצאת עניין מחודש בוואנס השחורות שלי. "בסדר," הוא פולט ושנינו לא בטוחים מה קורה כאן אבל זה בטח לא בסדר. "בחירה שלך."
והוא נעלם, משאיר אותי פעורת פה ומלאת חרטות. למה השיחה הזאת הלכה ככה?
נזכרת בשיחה שהייתה לפני יומיים עם חבר טוב, על כל הריב המטופש הזה. "אני שונאת אותו," אמרתי לו, הכעס חזק ובועט בקולי.
"את לא באמת שונאת אותו," הוא כאילו מזכיר לי.
"אני כן."
עיניו מרפרפות עליי לרגע, תוהה אם שווה להכנס לאזור הזה או לא. מחליט (בחוכמה) שלא. במקום לומר משהו מעצבן לגביו, הוא מחליט לומר משהו מעצבן אחר.
"את יודעת מה אומרים... לטעות זה אנושי ולסלוח זה אלוהי."
"אני ממש לא מתיימרת להיות אלוהים, לא היום לפחות."
ועכשיו בבית, אמורה ללמוד לאזרחות, ובמקום זה מתוסכלת וחושבת עליו. אני יכולה לומר כמה פעמים שאני רוצה שאני שונאת אותו, אבל זה לא יהפוך לנכון. אני יכולה להגיד ולצעוק מהגגות בקולי קולות שאני לא רוצה להיות חברה שלו יותר! שהוא רע אליי ליד כולם ונחמד אליי לבד! שהוא כלב מסריח ושהוא נראה כמו הודי מהרחובות והעגיל האף שלו ממש מגוחך ואני שונאת אותו! אני פשוט שונאת אותו!
אבל בסוף היום, אני לא שונאת אותו. הוא מצחיק אותי יותר מדי מכדי שאוכל לשנוא אותו. הוא תמיד מסתכל עליי כשאף אחד לא שם לב לסיפורים שלי, הוא תמיד מחייך אליי ואומר כמה הוא אוהב אותי. הוא תמיד מזלזל בכל החברות שלי ואומר שאני היחידה שנורמלית. הוא פשוט רואה אותי, בעיקר כשאחרים לו.
ועכשיו הבחירה שלי, והדברים ממש לא בסדר.
כינוי:
WonderLand Girl
בבלוג זה
בכל הבלוגים
