תמיד האמנתי שיש לי מוח גברי למדי. הייתי מסמנת בנים כמטרות, ויורה חצים למספר כיוונים. הייתי אוכלת את העוגה ומשתדלת להשאיר אותה שלמה. הייתי חוגגת בשתי חתונות. אני יכולה לומר כאן עוד מספר לא מוגבל של קלישאות, אבל מה שאני מנסה לומר- תמיד הבהרתי שאני לא בן אדם של מחויבות והייתה לי גישה של כלבה שגובלת בפלייארית שגובלת בזיינת על.
עם המוטו הנצחי של "אני לא לעולם לא אתחתן!" המופרסם שלי, שאחריו כולל דיון של מה עם ילדים ואהבה ומשפחה ובלה בלה בלה. תמיד היה לי מה לומר בנושא. כולם אמרו לי שאני טועה.
גיליתי לאחרונה שאני אכן טעיתי. ואני אישה קלאסית. עם התקף אובססיה לבחור שהיא הזדיינה איתו. התחלתי לפתח אליו רגשות. רגשות מוגזמים ומפחידים, וקצת אובססיביים. אני חושבת עליו כל הזמן, ומחכה שהוא יתקשר. ומחקתי את המספר שלו כי אני כל הזמן מתקשרת ואני לא רוצה להתקשר כי אני מתקשרת ריגשית ואני מפחדת שהוא לא קרוב לכך ובגדול אני בעיקר מפחדת.
אני מפחדת מאהבה ומפחדת מדחייה ומפחדת לגלות את האמת הפשוטה שאני והוא זה בסך הכל עניין של מין. כי האמת היא שאני הבחורה שהוא זיין יום אחרי שהוא פגש. אני הבחורה שמצצה לו במכונית. אני הבחורה שאף אחד לא מסוגל לקחת ברצינות כי האידיאל שלה זה להיות זיינת על בת 90.
אז אוקיי. אין לי מוח גברי, ואני ממש לא חושבת כמו גבר וסקס לא מספק אותי. אני צריכה יותר. אני צריכה את הנשיקה בבוקר, ואת הדאגה בצהריים, ואת הזיון בלילה. ואני גם צריכה את הארוחה במסעדה, ואת השיחות על המשפחה, ושהוא יגיד לי שאני יפה ולא סקסית לשם שינוי. שהוא יגיד לי שאני מתוקה ולא מחרמנת.
אני בחורה קלאסית, וחברים יקרים, עומד להשבר לי הלב.
כינוי:
WonderLand Girl
בבלוג זה
בכל הבלוגים
