הכול התחיל לפני חודש כשיצאנו 18 נערים ונערות מכרמיאל למסע שאורכו כ8 ימים לפולין.
המסע שכמעט וכל נער ונערה חולמים עליו,המסע שיסביר ויראה איפה,איך ומה בדיוק היה שם בזמן הנורא של עמנו,משפחתנו.
אז כך זה התחיל אנחנו ועוד שתי קבוצות שביחד אנחנו נקראים משלחת, משלחת פולין..
בדרך לשדה התעופה חשבתי לעצמי ואמרתי.."וואו חלום!! חלום שמתגשם.." הרי מגיל קטן אני רוצה לטוס לפולין למסע הגדול מכולם..ללכת עם דגל ישראל וחולצת משלחת שעליה מודפס בגדול סמל ארצנו..מגן דוד!
לא הכרנו אף אחד מהקבוצות האחרות..זרים בין עוד 90 נערים ונערות..אבל מזה לא ממש דאגנו אחרי הכול מה הבעיה להתיידד איתם שבוע שלם נהייה ביחד!
הגענו לוורשה וכבר התחלנו להתיידד עם הקבוצה של ירושלים הם היו ממש אחלה..
בין עיר לעיר,עיירה לעיירה ובכל דרך שעשינו ועברנו באוטובוס היינו מדברים,צוחקים ואפילו שרים.
הגענו למיידניק ושם אחרי שטיילנו במחנה היחסית גדול הזה ואחרי שלא התרגשנו בכלל(האשמה על המדריך!) נכנסנו לתוך המשרפות..לא יכולתי לחשוב על כלום חוץ מאשר המשרפות שנראו בדיוק אבל בדיוק כמו תנורי אפייה!! כאילו מה?!!! למה?! איך זה יכול להיות שבני אדם (אם אפשר לקרוא להם ככה..)היו כאן באותה נקודה שאני עכשיו עומדת והכניסו לתוך הדבר הזה שאמור להיות תנור אפייה-בני אדם?! איך?!!
אחרי שנרגענו קצת יצאנו מהמשרפות וראינו לפנינו ערוגת פרחים..מחוץ למשרפות!!!
כאילו מה אתם לעזאזל חושבים לעצמכם ?! כן זה אולי הגיוני פרחים גדילה מחדש,פריחה אבל עדיין לא הייתה לזה ממש הרגשה כפית לצאת ממקום חנוק ועצוב ולראות פרחים מול עיננו!
לא בכיתי במשרפות..לא בכיתי כשטיילנו במחנה אבל כשאחת מהמשלחת שלי חיבקה אותי חיבוק קטן ושאלה מה קורה איתי התחילו הדמעות לרדת בלי הפסקה! הרגשתי מן הקלה קטנה..
כאשר יוצאים מן המשרפות וממשיכים קדימה מגיעים לאנדרטת האפר.
זוהי אנדרטה שבתוכה יש את אפר משפחתנו,אפר הנספים!
עלינו במדרגות המובילות לאנדרטה ונעמדתי שם,מסתכלת על האפר.
לא בכיתי.
לא הזלתי דמעה.
עמדתי שם,עמדתי שם והסתכלתי על האפר..המומה,לא מאמינה למראות עיניי..
באותו מקום ערכנו טקס..יותר נכון הקבוצה של חיפה ערכה אותו.
הטקס היה מרגש..השירים,הקטעים אבל הכי ריגש זה ששם..במקום שנשרפו משפחותנו,עמנו
עמדתי עם ראש מורם ושרתי את התקווה עם דגל ישראל המתנופף לו ברוח,עם חולצת המשלחת שעליה מודפס בגדול את סמל ארצנו..מגן דוד!
שרה את התקווה בגאווה אחת גדולה,ענקית,עם דמעות הזולגות מרוב הרגשות המעורבבים,מרוב התרגשות ומהמחשבה על דודי.
אחרי הטקס שוב עלינו לאנדרטה אבל הפעם עם הרגשה אחרת התרגשתי לעלות למעלה וכשעליתי והסתכלתי פעם שנייה באפר התפרצתי בבכי..לא יכולתי אבל מה היה שונה מהפעם הראשונה?! טאיסה(חברה מהמשלחת) שכנראה לא ראתה שאני בוכה קראה לי לראות משהו באפר ניגשתי אליה ואז היא הראתה לי את הדבר הכי איום והכי נורא שאפשר להראות לבן אדם שהוא במצב שאני הייתי היא הראתה לי עצם שלפי דברי המדריך של הקבוצה השנייה זוהי אחת העצמות של הנספים לא יכולתי להאמין והכרחתי את טאיסה לקחת אותי משם!
הלכתי משם עם הרגשה של אנחנו נזכור את המראה הזה ולא נשכח, נזכור ולא נסלח!!
שם באנדרטה הדלקתי נרות נשמה לדודי,לסבי ולמשפחתו של אביעד(ידיד טוב שלי) שביקש ממני במכתב הטיסה שכתב לי להדליק למשפחתו נר נשמה מכיוון שהוא לא יכול.
אז אביעד..זה היה בשבליך ובשביל משפחתך!
והנה אחרי הטקס חזרנו לאוטובוס בדרכנו חזרה למלון..והנה אנחנו משנים צורה ומצב רוח ושוב צוחקים,שרים ונהנים..זה היה הדבר שהכי הפתיע אותנו.
איך זה יכול להיות..? איך זה הגיוני שאחרי שבכינו והתרגשנו אנחנו צוחקים ומאושרים?
אנחנו כנראה לא יכולים ולא נוכל להבין את זה את שינוי המצב הזה.
יומיים לאחר מכן נסענו להאושוויץ-בירקנאו שם אחרי סיבוב במחנה,אחרי שראינו את שאריות חפציהם הגענו לביתן אמרו לנו להיכנס.
נכנסנו לתוך חדר חשוך שבקצה השמאלי של החדר הייתה מין גדר טייל שמאחוריה יצא אור שהאיר טיפ טיפה את החדר באמצע החדר היה מין חור ברצפה שהיו שם סימני מגן דוד ומעליו הייתה זכוכית ועליה היה זר ושתי נרות זיכרון גם מתוך החור הזה יצא אור.
אמרו לנו לשבת אז התיישבנו מסביב הזכוכית והייתה דממה!
מהרגע הראשון שנכנסתי לחדר דמעות התחילו לשטוף את פניי,התרגשתי.
התיישבתי ממש ליד אותה זכוכית שהייתה במרכז החדר.
לא הפסקתי לבכות מרוב מחשבות,מרוב זיכרונות מדודי שהלך לעולמו,מרוב התרגשות ומרוב עוד כמה רגשות שהתבלבלו..
התחלנו להקריא את שמות הקרובים שנספו אחד,אחד בתורו קרא את שמות קרוביו.
הגיע תורי,נחנקתי.
לאט,לאט קראתי את שמות הקרובים לאט,לאט מנסה להגביר את קולי שכולם ישמעו.
מרוב בכי לא יכולתי לדבר.
המשכתי לבכות במיוחד אחרי הרגשת הגאווה הענקית שעטפה את ליבי,חיבקה אותי והרגשתי הקלה!
הרגשתי שהנה הגשמתי את חלומי להיות פה..במקום הזה ולקרוא את שמות קרוביי לעמוד פה ולא לפחד שמישהו יבוא וינסה להשמיד אותי,לעמוד פה כשארצי מחכה שאחזור!
סיימנו לקרוא את שמות קרובינו והדלקנו נרות נשמה..
נשארנו קצת,רק קצת..לשבת,להרגע,לחשוב,לבכות!!
אך אמרו לנו שאנו חייבים לצאת ולהמשיך אז יצאנו החוצה.
הלכתי לי לאט,לאט בחשיבה של אם דודי היה פה הוא בטח היה גאה ושמח שעשיתי זאת,אבל איני יכולה לדעת זאת אני יכולה רק לדמיין ולחשוב על זה!
הגענו לאזור האוטובוסים היה שם דשא גדול.
ישבנו ועשינו הפסקה,נרגענו מעט,נשמנו לרווחה והמשכנו בדרכנו למלון..עוד יומיים הכול נגמר,החלום,המסע,הקשר שיצרנו עם אנשים אחרים!
כשחזרנו לישראל לא הבנתי שהרגע חזרתי מפולין..ששבוע עבר והוא עבר לי מהר מדיי.
אני חושבת שאף אחד מאיתנו לא קולט או קלט עדיין את מה שראינו שם.
את המשרפות,את תאי הגזים,את הנעליים,את השיער הגזור,את המזוודות,את הזוועות,את האפר!!
הדבר היחיד שנשאר זהו רק זיכרון, הרגשה גדולה של גאווה!!
ואנחנו...שנזכור ולא נשכח!!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
