כולנו עשויים, בעצם, מאבק כוכבים. |
| 11/2013
לאהוב בלי להבין
היום לפני שנה ישבנו על קרוסלה בפארק וסובבת אותנו עד שממש הייתה לי בחילה, אז עצרנו אותה ושאלת מה אנחנו, בעצם. אני זוכרת שהשפלתי את המבט וכרגיל לא הצלחתי לגמרי להסתכל עליך, ואמרתי שאני נותנת לך להחליט ונהיה מה שתרצה. אני זוכרת את השמש בשיער שלי, שגרמה לו להיראות כתום-אדום במיוחד, אני זוכרת את הדשא, את המגפיים השחורים שנפלו מהרגל שלי כשהרמת אותי והתיישבנו על ספסל, משכת אותי אליך ואמרתי שאני כבדה מדי כדי לשבת עליך. היה לך מסטיק מנטה שזרקת ממש שנייה לפני שנישקת אותי, ואני חושבת שאפילו אז כבר קצת אהבתי אותך, במיוחד את הדברים שלא הצלחתי להבין בך. את העיניים שנפקחות פתאום לפי שתיים מהגודל שלהן כשאני אומרת משהו שאתה אוהב לשמוע, את הקול שלך כששרת לי, את השריטות על הידיים שלך שאני עשיתי לך. את החיוך הזה שהיה לך לפעמים סתם בלי סיבה, ואיך שאמרת שחיכית לי כל כך הרבה זמן, ושאתה לא הולך לתת לי לעזוב כל כך מהר.
אהבתי אותך כבר אז, בלי שהבנתי את זה, בלי שהבנתי אותך.
אז מה אם אתה כבר לא זוכר, אני זוכרת בשביל שנינו
כל פרט קטן ומיותר
וממילא הכל כאן היה ספונטני, כל המערכת יחסים הזאת. אז מי צריך תאריכים בכלל, זה יכל באותה מידה לקרות יום קודם או אחרי או אף פעם
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
