אז....מכירים את הסיפורים המושלמים האלה שאתם שומעים ולא יכולים להאמין להם?
על הבחור שהיה לו הרבה יותר מזל משכל, ומצא עבודה של 5 ספרות ישר אחרי הצבא כי היה לו כל כך הרבה מזל והוא קיבל מקצוע בהייטק בצבא, ועובר לגור במרכז הגדול בדירה לבד כי הוא יכול להרשות לעצמו. ויחסוך ים של כסף, ויהיה לו מדהים. וואו. כסף. כסף. כסף.
אז...אני עכשיו מבין למה אומרים שכסף לא יכול לקנות אושר.
לא יכול לקנות את המשמעות שהצבא נתן לחיים שלי, ואת ההנאה ששאבתי מהחברים והאנשים שהיו לי שם.
הכסף לא מזיק בכלל כן?ממש לא. ואני הכי מודה בעולם על כך שהצלחתי להשיג את מה שהשגתי, והתאמצתי בשבילו בטירוף, והתנאים האלה שכל כך מדהימים. אבל....אנחנו בני אדם. וזה פשוט לא מספיק...
עד כמה שכיף פה בתל אביב. ממש,, הזוי. אבל משהו חסר. פאק, תקראו כמה פוסטים אחורה ותדעו עדיין מה.
ואני אמשיך להתמרמר על הלבד, ולא אדע מה לעשות איתו. אבל עכשיו זה קצת יותר. כי זה לחזור גם לבית ריק.
ומה הכי דפוק?שהדבר היחידי שעובר לי בראש זה שאני צריך עוד לסנן את רשימת האנשים, או בעיקר הנשים שאני בקשר איתן.
כי על רובן לא חשבתי מעולם בתור נטו ידידות. לא את, שיצאנו והיה מדהים, והחלטתי שלא מתאים בגלל הבדלים כל כך....טיפשיים.
ולא את, שאני דלוק עלייך כבר 3 וחצי שנים ולא מסוגל לעשות עם זה שום דבר חוץ מלהישבר מבפנים כשאת מספרת לי שיצאת לעוד דייט.
כמה לב יכול להכיל בו זמנית?כמה רגש?כמה אכזבה? וכן. אני יודע שיש לי הרבה יותר מזל מהרבה אנשים בהרבה מקומות.
אבל...כשהלבד הזה שם?כשאין עם מי לחלוק את הכל?כשאין מישהי שתדע שהכי חופשי להתקשר אליה בבוקר, ולהירדם איתה בטלפון בלילה, או...לא בטלפון? אז....שום דבר אחר בערך לא שווה.
אז לבד בתל אביב. מה עושים עם זה?איך מכירים אנשים חדשים?(ולא, לא עבודה, כולם מבוגרים ממני בהרבה).
נכנסתי לחדר שלי בבית הישן. בלי המזרון, בלי חלק גדול מהרהיטים שלי, והרגשתי הרבה יותר ריק ממה שהחדר היה. תחושה נוראה להגיע הבייתה, למקום שהיה המבצר שלך והעולם שלך במשך שנים, להגיע לחדר שלך, לעולם הכי פרטי שלך, ולקחת פניה שמאלה ולישון בחדר לא שלך. ובמיטה שאתה מכיר, אבל היא כל כך כל כך זרה.
יהיה בסדר. נעבור את זה כמו תמיד.
עד האינסוף, ומעבר לו. שזה בערך המרחק בין הקריות לתל אביב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
