בציר הבננות טוב מביוחד העונה, אמר הארנב המדבר בגובה שלושת המטרים בזמן ששדד פירט קטוע רגל בעזרת נשק גרעיני שקיבל לבר מיצווה בסבא שלו, ז"ל.

הוא היה אנרב רגיש. הוא התישב על האספלט לידי, בסימטה הצרה והארוכה שהובילה לסניף הפאסט פוד האחרון שעדיין מחר שימחת חיים. אולי היינו רחוקים מרחק שנות אור מציווליזציה, אבל היה לנו הספקה אין סופית של שימחה. הפירט ברח בוכה לבית הזונות הקרוב. תמיד הצחיק אותי לראות אותם בורחים, צולעים עם רגל העץ שלהם, מזיעים במעיל האדום והכבד שלהם שלא בנוי לקרב או לנסיגה. מה קרה לפירטים הישנים והטובים?.

הוא פתח את הארנק ושפך הכל. מאז שביטלו את חוק הבזיזות הפירטים הפכו לאנשים נורא עשירים. ערימה של דולרים ירוקים ודשנים היתקבצה ביני לבינו. בלי אפילו בננה רקובה אחת. חיוך מלא הציפיה שלו הפך במהירות לפרצוף עצוב. הייתי ממליץ לו לבדוק אם יש בסימטה מישהוא שמוכן למכור לו בננות בתמורה לכסף, אבל ידעתי שהסיכויים נמוכים במיוחד, בהיתחשב בעובדה שבסימטה יש רק אספלט, שלוליות, ארנב בגובה שלושה מטרים, ילד רזה אחד, ומיספר מצומצם של חנויות מפוקפקות, שניסגרות וניפתחות בצורה אקראית במיוחד.

הוא רצה בננות. לא היה לא צורך בכסף.

"אני רוצה בננות". "אני יודע", הכנסתי יד לכיס והוצאתי שמחת חיים. אני שונא לראות אותו עצוב.

ומוזיקה רוק אינדי התחילה להיתנגן. והוא רקד. רקד ורקד. חיוך התחיל להיתפשט על פרצופו עשוי בד ישן.

והוא התפוצץ. בום!. הוא התפוצץ למליוני יהלומים קטנים בצבע אדום.

ונשארתי רק אני בסימטה. אני והשלוליות. אני השלוליות וערמת הדולרים.

והרגשתי לבד נורא.