תמיד חלמתי שיהיה לי בלוג..

כזה שאני נכנסת אליו יום יום וכותבת מה עבר עליי.

כזה עם שם בדוי כדי שאף-אחד לא יזהה אותי.

כזה שבו אני פורקת את הדברים הרעים ומספרת גם על הטובים.

אז הינה, החלטתי לפתוח בלוג,

אולי אני לא יכנס אליו יום יום,

והחלטתי שאני ישים את השם האמיתי שלי בו,

ואולי אני לא יפרוק בו הכל, כי בכל זאת גם לחברות שלי מגיעה מדי פעם ופעם איזו פריקה טובה.

אבל החלטתי שהגיע היום לפתוח בלוג.

אני ענבל-מיה אבל אני מעדיפה תשם מיה, בת 14 וחצי,

הבלוג הזה הוא המקום היחיד שבו אני יכולה לדבר על הדברים שמפריעים לי,

על מה שאני צועקת בשקט, במבטים, בטלפתיה, בעיניי,

כדי שאוכל לפרוק, פעם אחת, להרגיש הקלה אמיתית.

אני רוצה לספר את סיפור חיי, שרודף אותי מיום ליום.

אני אדם, אך בגופי יש כאוס. מחשבות, דאגות, אהבות, תשוקות..

הכל עובר בי, מחכה כבר לאדם שיגיד 'אני פה - ספר לי'.

אז... הנה אני. פשוט מיה.

את ילדותי עברתי בחיפה אבל עכשיו אני גרה בזכרון.

ככה עד עכשיו.. אני כותבת מהבית הזה. אני גרה פה שנה וחודשיים אחרי שההורים שלי התרגשו והייתי צריכה לעבור לבית חדש, רק עם אמא שלי ואחותי..

קשה לי להאמין כמה עברתי. כמה היה לי קשה לסכם הכל, וכמה הייתי יכולה להרחיב.

אף אחד לא יודע עליי את זה, חוץ מהחברה הכי טוב שלי. רוסיו, ארגנטינאית - אני לא אפרט עליה עוד.

אני אדם בלתי נראה. בשביל אנשים אני כמו תגלית מדעית - דוממת אך חייה.

מאוהבת בבחור שחושב שאני סתם עוד אחת מהבצפר..

אני עוד אחד, חסר משמעות, בעולם של אנשים עיוורים וחסרי רגשות