אני פשוט לא יודעת איך להמשיך הלאה,

לפעמים אני לא בוכה רק כדי להראות חזקה,

יש כלכך הרבה פעמים שהייתי רוצה לבכות בהן כדי להשתחרר אבל אני פשוט לא עושה את זה.

לא יודעת אם זה מפחד להראות חלשה, או בגלל משהו אחר.

אבל מגיע הרגע שאני לא יכולה יותר

ואז אני מתפוצצת.

אני פשוט בוכה על הכל.

אני יכולה לבכות אפילו במשך שעות,

ולפעמים זה אפילו בכי לא רצוני,

שאני פשו יושבת על המיטה ומתחילה לבכות,

מכלום, משום דבר, פשוט בוכה בלי סיבה,

מתפוצצת מהכאב ומהסבל.

והיום זה היה יום כזה,

יום שפשוט התפוצצתי בו.

הוא התחיל חרא עם כלכך הרבה כאב בבצפר,

ועבר ליום חרא יותר בבית.

פשוט נהרס לי כל מה שבניתי בין הידיים ולא יכולתי לעשות עם זה כלום.

ואני כותבת את זה ובוכה ולא יודעת מה לעשות עם עצמי.

כי כבר נמאס לי להישבר כל פעם,

כבר נמאס לי שמחזיקים ממני ילדה חזקה ואז מרשים לעצמם לפגוע בי,

נמאס לי שחושבים שאין לי לב אז פשוט עושים מה שרוצים.

נמאס לי להיות סמרטוט שבוכה בסתר כדי להיות חזק ליד כולם.

לפעמים אני פשוט מרגישה שאני לא יכולה יותר ועדיף לפעמים פשוט לא להרגיש.

פשוט להישאר ריקים בלי רגשות,

ואז אני חושבת שאולי בלי הרגשות האלה לא היו קורים לי הרבה דברים טובים

ואז נזכרת גם בכמות הרעים שקרו לי בגללם.

אני עוד לא הגעתי למסקנה מה יותר טוב,

לא להרגיש או להרגיש.?

אין לי מושג,

אני רק יודעת

שהיום,

אני מעדיפה לא להרגיש כלום,

פשוט להישאר ריקה.

כי הסבל והמועקה פה כבר יותר מידיי זמן.