זהו זה גמר.
השנה הכי עוצמתית שהייתה לי נגמרה בלילה לבן אחד.
באוטובוס חזרה, האוטובוס האחרון מהמקום שהיה לנו בית, משדרות, בערך כולנו התפרקנו שם, חוץ מכמה בודדים (שגם הם הרגישו את העצב הזה) כולם בכו.
אני לא שונה, הסיום של השנה הזו הצליח להוציא ממני בכי.
אז מה היה לנו השנה? אני אסכם.
שנת מכינה מתחילה בקטן, השבוע הראשון שיש לך לבנות זה שבוע שואה, ודי מוותרים לך כי בתחל'ס אתה עוד צעיר, עוד אין לך באמת ידע על איך אתה עושה דברים.
אבל לאט לאט דברים מתחילים להאיץ, וזה מעבר לפעילות של החוליות אם, זה בחוליות הד-אוק שמתחילות לצוץ, זה בכמות המשימות שמחפשות רק שמשהו יקח אותם.
המדס"ים נעשים יותר ויותר קשים, שעות השינה שלך הולכות ונעלמות, אתה מתחיל לשקוע לתוך מציאות של משימתיות אין סופית.
וברקע כל הזמן הרצאות, ישנה למידה אין סופית (לכן שהקלסר הראשון נעלם זו הייתה מכה קשה) וצורך אין סופי שלך כאדם להצליח לא רק ללמוד ולבנות את המשך הלמידה, אלה גם סקרנות שהולכת ומתעצמת, יותר שאלות שאתה מתחיל לעלות, מחשבות שלא מסתיימות בנקודה אלה בסימן שאלה.
לקראת הרבעון האחרון הדברים אצלי הגיעו לכדי מימוש אמיתי.
הגעתי לדד ליין של היומיים שלי במה שנקרא "חובק ישראל" (טיול העל של המכינה) כשאין לי כלום.
ואז אותה משימתיות שהתחילה לפעפה בי מתחילת שנה הצליחה להגיע לכדי מימוש, השינוי האמיתי, התהליך, הגיע לנקודת שיא.
התחלתי בטירוף שנמשך שבוע, שבסופו היומיים היו מוכנים.
אתה לא ישן, אוכל מעט, רק מתמקד במשימה.
בשבוע מד"ב בכלל המשימתיות הזו הגיע למצב של שגרה, לא הייתה לי גישה למחשב ועם זאת הצלחתי לבנות את השבוע.
ואז מגיע הסוף.
השעות האחרונות במקום שקראתי לו בית שנה.
אני דוגמה קלאסית לאדם שנכנס למכינה א ויצא ממנה ב'.
השתנתי, מאוד.
ואסור לי להמשיך כרגיל, עד הגיוס יש לי חודש, מספיק זמן להתחיל לעשות דברים.
עד אז, אני יעלה פוסטים יותר מהרגיל, עדיין, יש לי יותר זמן פנוי עכשיו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
old Mek31