Our World is Chaos

איזה חמשוש אדיר.

נתחיל בהתלהבות הרגילה שלי, לעשות מכינה קדם צבאית, לדחות את הגיוס לרמה כזו שאני אתגייס רק בגיל 20 לא הייתה ולא תהיה החלטה גרוע, זו אחלטה אדירה.

היה לנו שבוע הנצחה.

הנצחה היא נושא חזק בארץ, לא סתם מכנים את ישראל "ארץ האנדרטאות".

וזה כמובן כלל מסע אלונקות של שישה קילומטר, שזה כלום מרחק, אבל כיף.

בעיקר בזכות הבוץ.

ואני לא אוסיף הרבה, רק שבסיום המסע הייתי מרוח בבוץ, עד הסוף, לא היה חלק בגופי שלא היה חום.

זה מסע שב"אחרי" עושים מדי שנה, מסע לזכר אילן רמון, המסע מסתיים בקבר שלו ושל בנו אסף רמון.

הייתי בשוק, אילן רמון הוא גיבור ילדות שלי, אני זוכר בדיוק איפה הייתי ביום שבו הקשר עם המעבורת נותק, אני זוכר את אותו יום כזיכרון רע.

אז לראות את הקבר שלו העלה תחושה כמו של אנשים שמסרבים להכיר באדם כ"מת" עד שהם לא רואים את הקבר שלו.

לא קל...

ובנימה אחרת, היה מדהים, היה סופ"ש אדיר בירושלים והכי חשוב כרגע? שבוע השרדות.

לא מספרים לנו כלום, רק נתנו לנו רשימת ציוד ואמרו להכין אותה עד מחר בערב.

אבל כבר השגתי שבבי מידע, היה אדיר.

ומזל שכך.

שבת שעברה (זמן עובר מהר מדי במכינה הזו) נפגשו בילינו... היה נחמד.

כל אותו זמן שאלתי את עצמי "איך אני יכול להגיד לה שזה נגמר? איך??"

אבל משהו קרה בדרך, אני לא יודע עם זה משחקי הכתיבה המגניבים שעשינו ביחד סתם ככה בשביל הכיף, אני לא יודע עם זה העובדה שגיליתי שהיא למדה סייף שנתיים והתחלנו להתאמן בייחד, או סתם בגלל שהיא מגניבה ואין לי כל כך דרך לברוח מזה.

אז, אנחנו נשארים בייחד, סוגרים שלושה חודשיים ביחד <3 (לאזעזל הלבבות השחורים האלו).

ולדברים אחרים.

היה מיני כנס היום, היה מגניב.

ולא על זה רציתי לדבר.

אמרתי את זה בעבר, מערכת היחסים שלי עם פיניקס היא עקב אכילס שלי, היא סוג של צללית מוזרה שאני לא מצליח להיפתר ממנה.

זה פשוט הזוי, אני כבר אדם בוגר, מכיניסט, אדם עם שאיפות לעתיד ורעיונות גדולים שרצים לו בראש, אדם שנמצא במערכת יחסים בריאה ואדירה, איך מערכת יחסים שנגמרה לפני יותר מעשרה פאקינג חודשים (הזמן באמת עובר מהר מדי במכינה הזו) עדיין יוצרת לי "רעידות בקו השפיות".

זה פשוט דפוק.

אני ממש אוהב אותה, באמת, היא חמודה, היא מגניבה, למה היא נפלה על יצור דפוק כמוני?

רגע, אני רואה כאן שאני יורד על עצמי שוב בלי שום סיבה.

די מק, ילד רע.

- - -

העניין הוא כזה, פיניקס סימנה שהיא מגיע למיני כנס הזה.

תיכננתי להגיע, אבל משהו השתנה בתפיסה שלי שראיתי שהיא גם סימנה שהיא מגיע.

משהו מוזר.

אין לי שום דבר להתבייש בזו.

אני עושה ספורט באופן קבוע במכינה (ורואים את זה יפה יפה), יש לי משקפיים קבוע עכשיו, יש לי הוסף חרבות עצום מימדים (שחלקם הגדול הם יצירה שלי), יש לי אישיות הרבה יותר גדולה גדולה, אני שפוי, אני כותב סיפורים קבוע ואני בונה את הדעה הפוליטית שלי בצורה טובה יותר.

אז למה התחושת הרדיפה הזו שוב? 

למה אני חש צורך לעשות על פיניקס רושם? 

לא דיברתי עם פיניקס מאז, אפילו לא סתם שיחה, אולי איזה "היי" בסנטר פעם אחת, אבל די זהו זה.

בזמן שהיא (החברה נוכחית) דיברה עם האקס שלה לא מזמן ו"סגרה עניינים".

יכול להיות שזה קשור לזה?

אני לא חושב, השלמתי עם מה שהיה ואפילו חוויתי משהו דומה בעצמי.

צריך לפענח את התחושה הזו.

אולי היא עדיין חשובה לי איך שהוא? אני בספק רב, למרות שכמו שאמרתי בעבר, אני זוכר לה זכות ראשונים.

לא יותר מזה.

טוב, אני יפענח בזמן אחר, צריך לישון מתי שהוא.

וחוץ מזה, פיניקס בכלל לא הייתה במיני כנס הזה, אז לא נוצר קונפליקט בשום רמה.

- - - 

מה שכן, פגשתי את ידידתי האהובה סול.

והיא בסוג של בעיה.

אני לא מתימר להיות "האיש עם הפתרון" וגם שמעתי רק את הצד שלה.

אבל לפחות אותה אני יכול לעודד.

היא רק צריכה לשבת איתו פנים מול פנים, להחליט מהיא הדרך ולראות, חבל סתם ככה לזרוק משהו שבונים ביחד שמונה חודשים.

אבל מה זה ענייני.

- - -

מעניין, אני רואה את עצמי כאדם פוליטי שכן מעניין אותו מה קורה בעולם הרחב, ובתחל'ס בפרקטיקה של זה אפשר לראות שאני חושב וכותב בעיקר על הבועה הקטנה שלי והדמיונות הקטנים עוד יותר שלי.

יש לי הסבר, אבל אין לי זמן לכתוב אותו. 

אז ביי.

אני הייתי Mek31 

או הגרסה המכיניסטית האדירה יותר שלו.

לילה טוב.

פוסט חלימה:

שיט, אני זוכר רק את הסוף של החלום.

אני כן זוכר שזה היה טיול מכינה באיזור מדברי שהייתי בו מספר פעמים (אני מכיר את הנוף), בשלב מסיום התברר שהשביל נוטה כלפי מעלה בזווית של 90 מעלות, קיצר צוקים קטנים ומסוכנים.

אני רק זוכר בסוף שטיפסתי והזזתי תיקי לפטופ למעלה כדי שיאספו אותם.

היה מפחיד למדי, להיות תלוי מעל תהום.

- - -

מצב הולטימטיבי הוא שהזוג מחליט ביחד להפרד, זה חוסך כאב לשני הצדדים.

אבל עם מגיעים להחלטה הזו שצד אחד מציג עובדה "אני לא רוצה אותך יותר י'א חזיר יבלות!" ואז מחליטים ביחד להפרד, זה סיפור שונה.

מה הולך לקרות איתי?

- - -

מיני כנס בקרוב... שיט, זה שבוע הבא! מה אני עושה עם זה? טוב, נראה, סימן שמק הולך להסחב עם הרבה חרבות לשבוע הקרוב.

- - -

אני מת לפרסם כבר את הפרק הרביעי, אבל עושה רושם שעד שהוא ינחת בתיבת המייל שלי אני כבר היה עסוק בדברים אחרים... חבל.

בוקר מצוין.

Mek31

בקרוב נראה לי אני פותח בלוג כתיבה (בנוסף לפינה האפלה כאן), החלטה של רגע.

- - - 

הוא מפרסם את החיים הפאטיים הקטנים שלו ברשת, זה יותר מזכותי לעקוב אחריו, זו חובתי המוסרית והחברתית לקרוא ולצחוק.

כן, לאדם שאני מכיר (ומזלזל בו גם לפני זה) יש בלוג, בעיקר משעשע אותי.

מותר לי לצחוק עליו? יכול להיות שהוא (או כל יצור אחר שמכיר אותי) עושה בדיוק אותו דבר עם הפינה האפלה והנחמדה שלי....

כן, מותר לי, וגם מותר להם לצחוק עלי, אני בהחלט יכול לשמש כבדיחה בעת הצורך.

אני לא כותב בשבילכם, אני כותב בשבילי, בגלל זה שגיאות לשוניות וכו' פחות מפריעות לי כאן (לאומת הסיפורים שלי).

טכנית, יומן אישי במחברת יותר יעיל, אבל כאן אני יכול לקבל תגובות מאנשים שאני לא מכיר את הדעה שלהם, ולך תדע איך הם מפרשים אותך.

אני רואה את זה כהיתרון.

- - -

אגב, כריס זה משחק משעשע למדי.

אני צריך להיות מדוכה, אבל משהו אומר לי שאני היה בסדר.

אני חייב לציין עובדה משעשעת אחת.

אני כבר יותר מחודש במה שאני קורא לו "משמרת חיוך".

הרעיון הבסיסי נובע מתוך המחשבה שחיוך בריא, גורם לתחושה טובה (ועם הזמן במכינה גיליתי שאדם מחייך בסביבה זה תמיד דבר טוב, אז אפשר לומר שאני גם תורם לסביבה ככה) ועם אין לך סיבה מיוחדת, פשוט תחייך.

קיצר, משהו קט בשביל עצמי.

מתברר שזה יעיל גם נגד דיכאון.

ממליץ בחום.

- - -

היום הלכתי, סתם ככה, את כל הדרך מחדרה עד גן שמואל, לא יותר מדי רחוק, אבל עשיתי את זה בלחץ של זמן.

רצתי פה ושם, רוב הזמן הלכתי בקצב מהיר, היה אחלה.

פגשתי את "צופית" (פגשתי אותה כבר אתמול, אבל נתיחס לזה כאילו זאת הייתה פעם אחת).

היא מספרת שבמשך חצי שנה היא רצתה להרוג אותי (מזל שלא הגעתי בחצי שנה הראשונה).

ועכשיו היא סתם עוד תלמידה, ואין לה שום דבר נגדי.

למען האמת, אני רואה שאני פשוט השתנתי מאוד במהלך הארבע חודשים האלו במכינה, אנשים שעניינו אותי בבית הספר נראים לי כרגע כחבורה של צעקנים חסרי שכל...רגע, הם היו כאלו גם אז, לא משנה.

אבל עכשיו אני מביט עליהם אחרת, מאוד.

אולי אני מעט מתנסה, אבל לא קשה להתנסות מעל ילדים קטנים.

בסופו של יום המסקנה מהביקור הזה פשוטה: מזל שלא גייסתי שם.

- - -

הכנתי שני חרבות חדשות וזוג פגיונות, מחר אני אגלף אותם, היה שמח.

- - -

אני שובר את הראש איך אני אומר לה שלא בטוח שהיא תראה אותי בחופש הזה, אני די בטוח שאני צריך להסביר לה שעד כמה שהיא חשובה לי, בתקופת מכינה הזו סדר החשיביות שלי שונה ואין לי או לה כל כך מה לעשות נגד זה.

ויחסינו לאין?

- - -

אני מבין למה אני לא רוצה להסתובב איתה בסנטר, אני רגיל להסתובב שם בלי בת זוג, לא בהקשר של "רווק\תפוס" הסתובבי שם גם שהייתי עם פיניקס.

בהקשר של משהו שאתה מסתובב רק איתו.

כל הקטע של ההגעה לסנטר זהלהכיר אנשים חדשים, לנהל שיחות הזויות, להיות חופשי.

זה דבר שאני פשוט לא יכול עשות שהיא בסביבה.

כי היא נורמלית, מסודרת... אני? אני כאוטי משועשע שממלמל לעצמו והבדיחות שלו לא נועדו לעצחיק אחרים, הם נועדו להצחיק אותו.

- - -

לרשום לעצמי: 

לעבוד מסודר.

לרשום דברים כדי לזכור אותם, לא משנה שהידיים שלך מכוסות בדבק.

לא למהר.

לחשוב על דברים עד הסוף.

לעשות ספורט (כי הליכה זה פשוט לא עושה כלום).

לסיים את מטלות החצר שלך.

להעביר שירים מהפלפון, לסדר רשימת שירים חדשה לאוזן.

ללמוד לנהוג יותר מהר.

לחרבן ועכשיו, זה נעשה לוחץ.

- - -

ואני הייתי Mek31 הידוע לשמצה בזה שמשמיצים אותו.

לילה טוב.

אתמול בליתי אי שם בארץ, קמתי אצל אחי בשבע וחצי בבוקר שקול קטן צורח לי במוח "אתה מאחר!!" כן עניתי לו, השיעור נהיגה שלי ב10:00, איך אני מגיע בזמן ?! 

קמתי עם שני חלומות מוזרים, אחד לא רלוונטי.

השני היה חלום הזוי בצורה לא רגילה, פיניקס רואיינה לעיתון "עסקים" של מעריב על משהו, התמונת פרופיל שלה הייתה בראש הכתבה, מוזר ביותר.

מה עובר על המוח שלי? לכו תדעו, מכבש.

בתחנה המרכזית של תל אביב היה חפץ חשוד, אז ירדתי בארלוזורב.

מה שאני לא בטוח שהיה מעשה חכם, אני צריך לקחת את הלדרמן שלי לריקושט, ויכולתי לקחת אותו לריקושט באזריאלי... טוב, לא בוכים על חלב שנשפך.

הגעתי ב10:05 לחדרה, ורצתי את כל הדרך מהרכבת עד התחנה המרכזית של חדרה בסביבות ה10\5 דקות.

אני לא רוצה להתרברב, אבל המכינה הזו חישלה אותי, אני רץ יותר, אני מאמץ את עצמי יותר, יש לי תחושה מעולה עם הגוף שלי.... מה אני יגיד, ספורט באופן קבוע זה פשוט ברכה.

אני מגיע למורה נהיגה שלי, לא מתנשם ומתנשף בכלל (באמת, כמעט ולא) ומבקש את סליחתו על האיחור, הוא פונה אלי ואומר "מה איחור? השיעור מתחיל בעשר וחצי, אתה מקדים ברבע שעה".

טוב, נגעתי, ואפילו היה שיעור סביר (יחסית לאדם שישן כל כך מעט שעות).

מכאן חזרתי הביתה באוטובוס+טרמפים.

מייד שאני מגיע סיימתי לגלף עוד חרב ומכאן אני כבר אסביר שאיך שהוא הגעתי לספרייה ומשם זרמתי לבית.

דמט, אני כל כך עייף.

אני לא בטוח עם אני נעשה בטוח יותר בהחלטה שלי (ע"ע) או שאני מתחיל לפקפק בה, נראה כבר מה המוח שלי ישחרר ברגע האמת.

מה שכן, אני מתחיל לפקפק בשפיות שלי, נכון,אני כבר לא שומע קולות, אני שפוי לחלוטים, המכינה ייצבה אותי מהבחינה הזו.

באמת?

אני לא בטוח, עכשיו יש לי התנהגויות לא רציונליות נוספת שעוד צריך לחקור, אבל נראה, זה משהו רגיל או שאני סתם משאיר חלק מהשפיות במכינה, עושה רושם שמשהו ממש מוזר הולך על המוח שלי.

ועכשיו, ללכת לחקות בול עץ. 

לילה טוב.