אני חושבת שאף פעם לא הרגשתי ככה. ככה, חסרת ערך. חסרת מקום.

כאחת שמתנודדת מהפינה אל הפינה, נדחקת בין כולם בלי שיריגשו בכלל שזה כואב.

שהפצעים עדיין לוחצים , שהוא עוד דופק כאן. עכשיו, מאחורי הדלת.

ואני, רק מתחזקת שכדאי שישאר כך. בלי להרגיש כלום. להתעלם, שהוא שם. כי זה מכאיב לי, להזכר. למרות שזה עדיין קיים. ולהתגעגע, לשפתיים האחרות, אלה שלא שלו. אלה של העיניים האחרות, שעדיין מביטות בי.

וזה צובט.

להיות כאן, מול המחשב. ורק לאסוף. רסיס ועוד רסיס בפשטות, בלי להתאמץ. פשוט להרגיש, שהוא מכאיב, והיא צוחקת ואלה ששם לא באמת וזה וזה ו... דיייייייייייי.

אני רוצה להיעלם? אפשר. לא. אני לא משוגעת, לפחות לא חושבת ככה. אז איך זה שלכמה רגעים חשבתי לעצמי אם לעשות משהו. לא.. רק כדי לא להרגיש. רק כדי לא להיות פה. רק כדי לכסות על האובדן או על דברים שכאן ועדיין לא נותנים לי מרפא.

אבל אני באמת לא יכולה.

לא יכולה לחייך שרע לי. ויום אחר יום רק מנסה להדחיק עד שזה מתפוצץ בפנים.

אז למה לעזאזל הוא עדיין שם. למה הוא לא מבין שהוא צריך ללכת. בשבילי. בשבילנו. בשביל שיבין שגם הדבר הקטנטן הזה מכאיב לי. שאני לא מסוגלת שיצחקו עלי. שאני לא מסוגלת לשאת יותר. אני מספיק מתעבת את עצמי. מהגועל הזה שמשתקף מהראי כל בוקר.

אז טוב יותר לבד? תגידו לי אתם. איך מוחקים את העבר. איך משנים דברים, איך מתקנים טעויות.

אה. ובלי שום קשר..

נורי אני אוהבת אותך. אולי את היחידה שנשארת בלב שלי.. שתישארי.