 כינוי:
בן: 36 תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
מרץ 2009
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | | 29 | 30 | 31 | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 3/2009
 אילו האפוד היה לתרמיל והנשק למצלמה, רק אילו
שעת צהריים ירדה על גבעות השומרון המערבי, ואנחנו חבורה של שיריונרים בצמ"פ (ר"ע אימון מתקדם בשיריון) ישבנו מרוחים תחת הצל הקריר של תחנת האוטובוס באחד מישובי האזור. ההתרגשות שהייתה בהתחלה מעצם היציאה מהבסיס לשבוע של מציאות רגוע ואחרת, כבר די נרגעה והפכה למעיין שביזות של המתנה מייגעת עד לבואו של אחד מהסגל שהתעכב במהלך הכרת הגזרה. להמשיך לקרוא בספר לא היה כוח, ועיקר העניין התחלף בציפייה לעוד הודעה יקרה מפז מימנה. לבסוף, כעבור כשלוש ומשהו שעות, הטנדר המיוחל נסע במעלה בכביש ואסף אותנו לעבר היעד עליו הופקדנו לשמור.
לאחר נסיעה שנדחסו עם כל הציוד מאחור, על קווי רכס עם נוף שתמיד השקיף לעברי ועוד לא ממש קרה שהשקפתי מימנו, הגענו לישוב שלנו. אני ועוד שני חבר'ה מהמחלקה, שומרים על ישוב קטן ודי נחמד עם תנאים שאפילו השנת שירות שלי לא סיפקה לי (מי חלם בכלל על טלביזיה ענקית עם יס, מקרר עם טונה אוכל ומחשב מחובר לאינטרנט? אה, וגם לא שומרים בין עשר בלילה לחמש בבוקר. מזל שיש מדים, אחרת הייתי שוכח שאני בצבא..). עם זאת, אולי דווקא הבונוס הכי גדול נמצא בכך שאין עלינו מפקד, ולמעשה הכל אפשר לתכנן לעצמנו בצורה שפוייה ובלי משמעת צמודה. (עלק צבא, כבר אמרנו?)
מתחת לישוב יש ואדי רחב מאוד, שמי שנסע בעבר על כביש 6 גם בטח חלף מעל השפך שלו (נחל קנה, נשמע מוכר למישהו?). בזמן שאתה צופה עליו מעל, זה פשוט נוף ממעוף ציפור מרוב ההפרשי גבהיים וכאשר חורש ים תיכוני צפוף עוטף אותך מסביב, לא פלא שלשמור זה עסק שלרוב בכלל לא משעמם. לטאות, פרפרים, עופות דורסים ואפילו קרנפית אחת (חיפושית עם קרן בקצה דמויית קרנף) הספיקו לחלוף במהלך השמירה וסיפקו זמן לא מבוטל של תצפיות לצד בדיקת אנשים שחולפים בשער. לפעמים אתה אפילו מוצא את עצמך מעביר דקות ארוכות במעקב אחר לטאה זריזה, כשלפתע צפצוף עצבני של אוטו מחזיר אותך למציאות אחרת של ביקורת צבאית בש"ג ששכחת מימנה.
בשיא הרצינות, כמעט נופש במסגרת הצבא 
שני החבר'ה האחרים ששומרים איתי, חזרו אתמול מהתפילה בבית כנסת ואמרו שהזמינו אותנו לבוא לאכול ארוחת שבת עם אחת מהמשפחות בישוב. שאלתי אם זאת משפחה של דתיים, וכאשר קיבלתי תשובה חיובית התחלתי להסס. זה לא החשש מארוחת ערב עם דתיים, אלא העניין שאתה לא יכול לחתוך באמצע וצריך לחכות עד הסוף בשביל תפילת המזון ואף פעם אי אפשר לדעת כמה זמן העסק יקח (ואפילו אם אתה חילוני, מעצם זה עדיין לא יפה לחמוק סתם ככה). כנראה בגלל השוונג שהם באו והיינו צריכים לטוס לארוחה, לא הספקתי להרהר בעניין יותר מדי ופשוט יצאנו לדרך.
עמדנו בכניסה לבית ודפקנו בדלת. שתי משפחות לבושות לבן ובחגיגיות הזמינו אותנו להכנס. התיישבנו ליד השולחן, ולאחר הקידוש ו"המוציא לחם", התחלנו בארוחה עם שבירת קרח איטית. בהתחלה היה קשה קצת להכנס איתם לשיחה, כי בתור חילוני בודד במערכה, לא הייתה לי יותר מדי הבנה בדיון הקולח לאיזה ישיבה עדיף לצאת או בריכול על הבת שיוצאת לשירות לאומי ואמן תמצא חתן טוב. אבל לאט לאט התחלנו לדבר על השירות ועל הטיולים שלהם באזור, וכך גם אני מצאתי את עצמי יוצא יותר מהשתיקה. אך בתוך כל הערב הזה שהיה באמת נחמד, משהו אחד ממש צרם וזה היה במהלך סיפור על טיול באזור של כמה מהאנשים שם ואיך הם נתקלו על הדרך במשפחה ערבית. כל הצורת דיבור שלהם לפני הילדים כאילו הערבים האלה הם חבורת מקקים מגעילה במטבח, לא עשו לי יותר מדי חשק להתקרב ליושבי השולחן. באמת שבלי קשר לפולטיקה, איך אתם יכולים להחדיר בילדים שלכם כל כך הרבה שנאה על השכנים שלכם? לא מדובר כאן באיזה צבא אוייב אכזר או בכנופיות פשע - אלא במשפחות בדיוק כמוכם שרוצות להנות מטיול ביום שישי.
לא היה לי יותר מדי כוח להשמיע את דעתי, וכנראה זה גם לא ממש היה המקום בתור אורח - אבל לולא זה, באמת שהיה חוויה לאכול אצלם.
אתמול יצאנו קצת להסתובב בואדי הסמוך, בשביל להכיר את האזור ולראות מה חדש. פריחה לא קטנה של סחלב פרפרני ליוותה אותנו בכמויות שלא ראיתי מעולם, ואיתה גם לא מעט עופות דורסים שחגו בשמיים. בתוך כל זה, נותר רק לשאול - אילו האפוד היה לתרמיל והנשק למצלמה, אילו יכולתי לטייל ולא לחצוץ בין שכנים אלימים, כמה כיף היה יכול להיות - אה? 
בעקבות זחל שעדיין לא זוהה לגמרי, במהלך הרגילה של מרץ 09' (נו, הרגילה האחרונה...)
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
