סיימנו עם המסעות בצבא, אפשר לחזור לטייל לעת עתה. |
 כינוי:
בן: 36 תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
מרץ 2010
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | | 28 | 29 | 30 | 31 | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 3/2010
 ממרום החרבנה בגולן אל המרחב האינסופי בערבה
כשאתה עומד למטה, המקום נראה חרבנה. לאחר שעליית לראש הגבעה הסמוכה, אתה רק מבין לאיזה חרבנה תרמת בזמן שמסביב בטווח הרחוק יותר, העולם נראה ירוק ויפה. אלו הן תחילתן של תובנות, לאחר שאימון חורף ברמת הגולן הגיע אל קיצו וכעת אפשר לעקל בצורה יותר מפוכחת את אומדן הנזק הסביבתי שעשית בזמן ששעטתה קדימה בראש הטנק. (וכן, לא תמיד העולם הזה מצליח להתנהג כרצונך או כראות אמות מידתך)
חוץ מחשבון נפש על הנזק שנגרם, גורם נוסף שמצאתי את עצמי מביט אליו הוא ההתפעלות מכושר סחיבה של הגוף שלא חשבתי שאוכל לעמוד בה. לא האמנתי שגוף האדם, ובמיוחד אחד כמוני שמוצא את עצמו רוב הזמן עייף ברמה שלא מצליח לקום בבוקר בלי זריקת סוכר של כמה וופלאות בפה לפני שפקח את העיניים בכלל, יכול לסחוב ככה. לא האמנתי שבמשך הזמן של שלושה ימים, זמן שהחל את ספירתו בחמש וחצי בבוקר של יום ראשון וסגר את הספירה קרוב לאחת בלילה של שלישי, אוכל להחזיק את עצמי ער עם מניין שעות שינה שהסתכם בפחות משעה וחצי (פחות משעה וחצי!), וגם זה נכלל בחצי שעה שנתנו לי לשכב על הטנק ועוד איזה שעה במצטבר שפשוט נרדמתי על המושב בטנק ונתתי לחיילים שלי להיות בסבב האזנה על הקשר הפלוגתית במקומי.
הרבה פעמים אני מגיע למסקנה, שפשוט טוב שהאדם לא יודע מה צופן לו העתיד. הרי הייתי יכול לאבד לגמרי שפיות בלעבור לילה לבן בעבודה על הזחל הארור הזה (כל כך דפוק וחסר טיפול, שהגיע ישר אלינו משיזפון) אם הייתי יודע אז שאוטוטו, חצי יממה אחרי, אעביר לילה לבן נוסף בתרגיל שקיצו אז עוד לא נראה. (ותוסיפו לזה עוד לילה לבן, בתרגיל המסכם שהיה בין רביעי לחמישי. חבל שאי אפשר לקנות שינה בשק"ם.)
מצאתי את עצמי מהרהר בלי סוף בטיול שהיה לנו. יומיים איתה במקום שמצאתי עצמי מתגעגע אליו בלי סוף. מקום שהזמן נע בו אחרת, הצבא לא לוקח לי את שגרת החיים ולמרות שהמרחב כזה גדול ואני כזה פיצפון, לא מצאתי את עצמי בתחושה של אבוד במרחב בתוך בדידות טובענית.
אני אוהב את זה שאתה יכול לגעת בסלע, וזה יהיה מגע אינטימי רק של שניכם. אין את התחושה של הזרות, תחושת תייר שמגיע למקום חדש ונמצא בהוויה משל עצמו אל מול הווית הסובב אותו. אין כמו התחושה בלהבעיר אש, ולנשוף אל תחתית הלהבה בביטחון כאילו אתה מנשק מישהי, ומרגיש מתי לקחת הפסקה לרגע לפני המשך ההתעלסות. להרגיש מתי הרגע יהיה ארוך מדי, ולחדול רגע לפני שהלהבה הראשונה תגע לך ישירות בעור וממגע עדין, זה יביא לכוויה שורפת.
אני אוהב את הרחם והנשר בשמיים שדוהים מעלייך, הצוק הגבוה שמטיל עליך צל והואדי הארוך שנראה שימשיך להתחתר בקרקע עד האינסוף. אני אוהב להרגיש כזה קטן, אבל להיות חלק ממשהו כזה גדול ופשוט לדעת שיש לי מקום באותה משבצת קטנה. משבצת קטנה שתוכל להכיל אותי, אבל משם אוכל להסתכל על כל הדברים שמעולם לא הפסיקו להשביע את ההתפעלות מהצורה שבה נע העולם.
הגעתי לסוף האימון חורף, כאשר דיבורים על מלחמה מעולם לא עשו הרגשה יותר רעה כמו עכשיו, ומצד שני גיליתי שהאדם יכול להחזיק מעמד מבלי להשבר מעבר למה שחשבתי עליו קודם. את ההישג הנדרש העיקרי שקיוויתי למצוא באימון הזה, מצאתי דווקא ביום האחרון של התרגיל האחרון - פריחה של אירוס הגולן, הפריחה השנייה שראיתי בחיי הדלים. שני גושים מרשימים (או לעוסקים בדבר, קולוניות) שפשוט פרחו שם לצד הדרך, בזמן שאנחנו רמסנו הכל מסביב. (ומרוב התלהבות, פתאום הנהג מדווח שגם הוא ראה את זה, משווה את הבחנתו לדבר שמשך את התלהבותי)
אחח.. אילו ידעתי מצלמה ולא טנק ברגע זה.. רק אילו.
זוג תרמילים הנע עם זוג אנשים. לו יהי.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
