 כינוי:
בן: 36 תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
יוני 2007
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | 1 | 2 | | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 |
הבלוג חבר בטבעות: | 6/2007
 להסתכל על הדיוטי-פרי מזווית עינו של סופר מפוכח
"מוזרה דרכו של האל, אבל כפליים מוזרה דרכו של צה"ל", ואם יום אחד אכתוב ספר על הגיגי הרחוקים, יתכן שהוא יזכה לשם הזה, ואם לא אז המינימום יהיה פרק שישא בעול נטילת השם הנ"ל. מוזר איך מתגלגלים העניינים, כך בדיוק החודש (!) חלפה לה שנה מאז הצו ראשון שלי, עוד פחות מחודשיים אני מתחיל את השנת שירות שלי, ודווקא עכשיו צה"ל ניזכר בקיומי לצורך שליחת זימון. אם יש צורך בלהיות קטנוני מעל ומעבר, אוכל להוסיף לרשימת המירמור המתהווה אצלי את זה שאפילו את השם שלי הם לא יודעים לאיית נכון, אבל מצד שני זה לא הרעיון העקרוני העומד מאחורי ההירהור שזכיתי לסחוב עימי בימים האחרונים - אלה דווקא במה חטאתי שזה נוחת לי עכשיו? שנה שלמה צה"ל יכל להטריד אותי עם זימונים במייטב רצונו, ודווקא בתקופה הכי לחוצה, הוא הצליח לשריין אצלי יום שנתחם בין כנס של התנועה להתעוררות לבין נשף סיום של התיכון (שהוא למעשה עוד מהווה זנב למחנה קיץ שאני מדריך).
הדבר השני שמעורר אצלי את המירמור, לצד הגן הישראלי המתעורר של לדפוק ת'מערכת, זה שהמיונים האלה הם "לתצפיתן ביחידת מבצעית מובחרת במודיעין" - או במילים אחרות - "וואלה, אין לנו מושג למה אתה מתמיין, אבל גם ככה סודי באמאמ'שלנו". עם זאת, הבעיה שלי היא אחרת בכך שעוד לא החלטתי מה גרוע יותר - הכומתה המעפנה של חיל המודיעין או שהתצפיות על ציפורים וחרקים יעברו הסבה לצפייה על איך אבו-ג'יאהד מכין מדגני הבוקר שלו את הקאסם הבאה לשדרות.
במהלך ביקור אצל ידידה שלא זכיתי לפגוש אותה כמעט חודש, קיבלתי מימנה הפנייה לפרק בספר "דיוטי פרי" שכתב גבי ניצן (וחוסו על אוזני מעריצי באדולינה). הספר מגולל בתוכו מספר סיפורים שחווה המחבר, כאשר אחד מהם על "חווית הדיוטי פרי" שאותה הוא חווה בהפלגה לקפריסין (משם גם שם הספר) , ואת דעתו הנלעגת כלפיה המועברת באחד מהקטעים המצחיקים ביותר שיצא לי לקרוא בזמן האחרון.
באופן צפוי למדי, מצאתי הזדהות רבה עם דעותיו וזה העלה בי זכרונות מהמשמרות האחרונות שלי בעבודה. אחת מהן שנחרטה טוב בזכרוני, היא כאשר אמא אחת עמדה ליד הקופה בחנות צעצועים של סאקל דיוטי פרי, וצעקה על הבן שלה בסלולרי שזה הדגמים למשחק הקיימים בחנות ושנמאס לה מימנו עם ההטרדות שלו. האומנם עוד לא זכיתי לילדים משלי (ואני מקווה גם לא לזכות להם בזמן הקרוב), אבל הגיון די בסיסי מבין ישר שכאשר אמא אומרת לבנה שנמאס לה מימנו, אז משהו "טיפה" לא תקין כאן. אני אפילו אנצל את זה, ואגיד שזה למעשה סימן מובהק וברור מאין כמותו, למוגלות המעוררות חלחלה שנגרמו ממגפת תרבות הצריכה וההנאה ששוטפת ומעוורת אותנו. הרי לא צריך להיות פרוייד, כדי להבין שצורך הקנייה הבלתי נשלט במרדף אחרי מוצרים חדשים (המאפיינים "עליה במעמד") הפכה להיות כלי הבונה את המערכות יחסים בין אנשים (ובפרט בתוך יחסים במשפחה, שההורים הופכים להיות כלי המשרת את יצר הרעבתנות הבלתי פוסקת של ילדיהם - שבעקיפין הם חושבים שזה מתוך מטרה טובה "שלא ידעו מחסור").
לפעמים מתעוררת בי תהייה על האפשרות להשיג פרנסה מכתיבה. האומנם לא כוונתי להפקיד את כלל דמי מחייתי בכתיבה, אבל האפשרות של להשיג עוד כמה גרושים די קורצת. מצד שני, אני לא רואה את עצמי ממש כותב ספר (אולי בעתיד חומר פנימי לחבר'ה בהגנת הטבע, לא ממש משהו מעבר) ובנושא תור שבועי עוד לא החלטתי אם הבעיה שזה גדול עלי, או שפשוט אין באפשרותי לכתוב חומר שיעניין חתך מספיק גדול מקבוצת הקוראים.
לצורך הדוגמה, אני אקח את מושא הערצתי, חנוך דאום (שהיה לו פעם תור קבוע בסופשבוע, אבל כבר זמן רב לא יצא לי לקרוא דבר מה מימנו - לאן נעלמת?). בכל אופן, אותו מר דאום שזוכה להערצתי הרבה, הוא מאותם יצורים מאגניבים שממוקמים על הסקאלה בין הכיפות הסרוגות לחילונים המסורתים. יצור מוזר כזה שלא מזדכה על ההוויה התל-אביבית, ומצד שני גם לא מהזרם של המעוז הכתום. משהו די תמים וחביב שכזה, עם זקן קל וכיפה קטנה, שמעריץ את יכולותיה המופלאות של אישתו ובכך מרגיש די נבך לידה.
באחת הכתבות מהתור השבועי שלו, הוא סיפר על האזכרה של אביו. בעוד כל מיני מכרים וותיקים מהללים את אביו בתור פעיל בקהילה שתורם רבות מזמנו וכישוריו, ועל אישיותו רבת הפנים, הוא (חנוך) רק מהרהר על הזיכרונות מארוחות ערב, שאביו היה אוכל גרונות במומחיות רבת רושם. מעבר לזה שהוא העלה לי את הסיוט בארוחות שאבא שלי אוכל גרונות (אחד הדברים המזעזעים והמגעילים ביותר שיכולים לעלות על השולחן, לצד הקולות פיצוח שתורמים רבות לאווירת משחטה), הוא הצליח בכתיבה שלו ממש לתת תחושה שהנה ואני יושב ביחד איתם סביב שולחן שבת.
אז נכון שהוא בינתיים "רק" חנוך דאום, והתור שכתב לא משך תגובות רבות משמעות כמו התור של יונתן גפן (לצד שאר חברי כנופייתו הפלספנית למיניהם) - אבל עבורו תמיד תיהיה שמורה אצלי פינה חמה ואוהבת, שתחכה למוסף סופשבוע רק בשבילו.
בחלוף הימים האחרונים, המנוסה לעבר השדות, די מתחילה לאבד מערכה, וגם החזרה הביתה הפכה לדי נדושה ומעייפת נפשית. אני יכול כבר לשחזר בראש כל עיקול בשביל, כל גומה וקימור בדרך, לשער בקירוב את המרחק בין עץ השיזף הגדול לתחנת טיהור שפכים. נמאס כבר ללכת על השביל הזה, עם ראש מפוצץ במחשבות חסרות ניתוב מעשי שאוכל להגיד שמחר (או אפילו בתאריך איקס) אני אצא לדרכי המיוחלת במסלול המתפתל בין נקודה א' לב' (וזה עוד בלי להזכיר את נקודה ג'). היום עברתי שוב על הפוסט "לך לך למדבר" מהבלוג הנערץ של הרפתקאות הצב-נחש, וזהיתי שם מקומות מהטיול המיתולוגי בפסח מלפני שנתיים , שעשיתי עם הקבוצת סיירות מכרמי-יוסף. אבל השיא היה דווקא באחת התמונות שהוא צילם, ששם בדיוק בגב הזה עשינו מגלשת מים מטורפת באמצע המדבר (אבל אז גם הגב היה מלא במים, בתמונה הגב יבש)
(התמונה צולמה ע"י קפוצ'ון)
יש לי כל כך הרבה תוכניות וציפיות מהחודש וחצי חופש עד ליציאה (הדרוכת ציפיות) אל עבר השנת שירות. כולה חודש וחצי של תקוות - אמן ואזכה להגשימן :)
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
