 כינוי:
בן: 36 תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
דצמבר 2007
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | | 1 | | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | | 30 | 31 | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 12/2007
 ללכת לאורכו של מצוק גשום
השמועה על הרגילה העתידית שלנו צצה כבר מלפני חודשיים כמעט, ובצורה צפוייה למדי השינשינים תיכננו לאיפה הם הולכים לטייל, במקביל לחיילות שתיכננו איפה לעשות שופינג. הזמן בצורה טבעית למדי, פשוט זרם הלאה, עד לשחר של יום שישי האחרון - תחילת חופשת הרגילה שלנו - ולצורך ישור קו, אז המצב הוא כזה, שהחיילות אצלנו קיבלו רגילה מהצבא (חופשה לשבוע). לעומתן, השינשינים זכאים לקבל עד 14 יום חופש (יענו שתי רגילות). בכל ביס"ש אחר בארץ, נותנים להם לבחור מתי הם רוצים לצאת וכך למשל לחבר'ה של גולן יש זמן להתארגן על הטיול שלהם לירדן. לעומתם בגליל, פשוט קיבלנו מעיין רגילה בכפייה ומוכתבת מראש מתי לצאת אליה. זה ממש מעצבן וחרא, שישר אחרי הקורס לא היה לנו אפילו זמן להתארגן על זה, אבל בסופו של דבר בנינו ממש אחלה מסלול לאורכו של מצוק העתקים במדבר יהודה ומתוך חמישה שינשינים, היינו מתוכננים לצאת שלושה.
היום יצאנו לטיול צוות חביב בירושלים, ובין הניגוב חומוס לביקור בכנסיית המולדת פרסנו את המפה על המרצפות בעיר העתיקה, והראתי לחבר'ה את המסלול המתוכנן. קיבלתי את אישורם, ואינשללה - חזרתי הביתה, והתחלתי לארגן תרמיל. .. האומנם? אז בדרך חזרה היה מטר קל של גשם, שהתחיל לעלות אצלי דאגה בנושא. גם ככה היה קשה לארגן את כולם למשהו מוסכם, ועכשיו עם חשש לגשם זה עלול היה להיות מכת חיסול לטיול שלנו.
עלול היה להיות?, אז זהו שכן, זה היה כבר מכת חיסול. חבר'ה ויתרו על הכל, למרות הפצרותי וניסיונות השיכנוע שלי שהולך להיות ממש מאגניב, ויש פוטנציאל אדיר לזה שנוכל לראות שיטפון, בלי להסתכן (המסלול שלנו חתך נחלים, ולא הלך לאורכם). חוץ מזה, הכי גרוע שיהיה, זה פשוט לחתוך לכיוון המלונות או למצדה ולחזור הביתה. אני נשבע שבאמת ניסיתי ולחצתי, אבל החבר'ה היססו עד שלבסוף אמרתי שאני אדבר עם מישהו מעין גדי ואשאל לחוות דעתו (ורק הבאסה זה שהוא לא עונה .. )
אני מרגיש איך הריקבון פשוט נוטף מימני כמו מים. כל היום רק חשבתי על איך זה להתעורר מול זריחה שעולה על המדבר (ולא סתם מדבר, אלא זריחה שעולה מעל ים המלח לעבר המדבר!), ועכשיו אני רק מנסה לגרד תוכניות גיבוי למצב המחורבן הזה. האופציה של לצאת לבד עדיין קיימת, כי עדיף הכל על פני להרקב בבית. חוץ מזה, אני עדיין מוזמן גם להצטרף לכנס פעילים שעורך תא כנרת במגמה ירוקה. בנוסף, לא תיהיה לי בעיה של מקום לינה, לאור זה שהביס"ש שלי (עם הדירה דלת האוכל שלנו) נמצא מרחק חצי שעה על אוטובוס משם.
(רעבק, כ"כ בא לי מדבר יהודה !! )
כשיצאתי מהבית אתמול, לעבר התחנת אוטובוס עם הקו לירושלים, הייתי די בספק אם באמת אני הולך להגיע. מניסיון מר שכזה, כבר יצא לי לחוות מזה להסתמך על מידע באינטרנט על אוטובוסים בזמנים רגישים ופחות קונבנציונלים - כמו שהפעם זה יצא מוצאי שבת, עם קו מעט בעייתי באורך שעות הפעילות. בסוף הבעיה בכלל הייתה חשש לחפץ חשוד, ונאלצתי להגיע לתחנה אחרת.
כל משך הנסיעה, מצאתי את העצמי מתעסק בשני דברים - הטיול העתידי (?) למדבר יהודה והיא. כשיש לך רק שני דברים בראש (ומה לעשות שהרגש דוחק תיכנוני חשיבה), אתה יכול בקלות תהומית להכנס לסרטים, ואני לא חושב שיהיה מוגזם להשוות את זה סרטים שאוכלים בשיטוטים בצפת, עם כל הרשב"י ושאר הפסיכים שצצים לך מכל חור (מצד שני, אני הרבה יותר מעדיף לחשוב עליה, מאשר על המשיחים נוטפי האקסטזי שעלול להתקל בי בזמן שאדריך בצפת).
את הנסיעות שלי לירושלים אני יכול לחלק בקלות לשני סוגים - אלא שאני לא רוצה שיגמרו לעולם, ואלו שאני מת כבר להגיע ולעוף מהאוטובוס. הפעם לא ממש הייתי סגור על מה הסוג, כי למרות שהנסיעה הייתה רגועה, האוטובוס היה מפוצץ לגמרי ודי השתדלתי לא להרדם בין הרגליים של האנשים. בכל אופן, השורה התחתונה היא שהגעתי, נכנסתי לתחנה, והתחלתי לעופף לגמרי שם בין הסרטים והחלומות, ואני מוצא לנכון להאשים את ההתרסקות שלי משבוע שעבר. בסופו של דבר, מה שהחזיר אותי לקרקע זה מציאת הספר 'פרא' (שכבר יותר מדי אנשים אמרו לי לקרוא אותו) ויותר מזה, העיר אותי מהחלומות זה הצלצול של הסלולרי, כשבקו מהצד השני, חבר שלי מברר אם הסיבה שאני לא מגיע אליו, זה בגלל שנחטפתי או סתם בגלל שהצלחתי ללכת לאיבוד שוב.
החונכת בקורס באה להצטרף לטיול צוות שלנו. היו המון צחוקים, ואכלנו קלמנטינות ואשכוליות בתור הכנה לארוחת צהריים. לאחר ששבענו מהשיא-פתח לקראת החומוס בעיר העתיקה, אספנו את הקליפות והיא שאלה אותי לפתע - ולכבוד מה אתה מגולח?.
שתקתי לרגע, וסיפרתי לה.
"אז לפחות תנסה להגיד לה ותפסיק להתבייש, כי הכי גרוע לא יצליח ותמצא אחרת " היא השיבה.
(רק חבל שאחת כמותה לא פגשתי יותר מעולם )
נימפית החורשף ביער ברקת, מעבירה את ימיה האחרונים על פני האדמה בליקוט צוף
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
