 כינוי:
בן: 36 תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
מאי 2012
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 | | |
הבלוג חבר בטבעות: |
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
 מצוק מהחיים
(וחלפו כבר כמעט שנתיים - ואני עדיין מטייל עם אותם מכנסיים.)
| |
 האקו-טרוריסט של החייל המתמרמר
זה היה מלפני כשלוש וחצי שנים. הייתי אז בסוף התיכון, שמיניסט חדור מוטיבציה לעשות שינוי. ללכת כמה שיותר רחוק, לקרוא קטעים של מדריכים על חינוך ולקחת את זה למקום של נטיעת ראיית עולם מוצקה בלב האנשים שהדרכתי במסגרת החוגי סיירות וההדרכות הקהילתיות. הימים היו לקראת סוף המאבק נגד הבניה במערב הרי ירושלים (המוכרת כתוכנית ספדי) והתחושה של לעמוד עם עוד שבע מאות מפגינים מול משרד הפנים, אחרי לילה גשום ורטוב שהעברת גם מולו, הייתה אדירה. בשלב הזה כבר לא היה כזה משנה מה הייתה נופלת ההחלטה, יוצאת לפועל או נופלת כמו שרצה הגורל לבסוף, העיקר שנכנסתי לתוך העשייה האקטיבית כנגד ציר הרשע של עסקני הנדל"ן, פקידים מושחתים שעושים גזל למען רווחתם ושאר אנשי הכלכלה החופשית שמטרת לקחת את משאבי הכלל לעצמה. הזעם שהיה אז נתן לי כוח עצום להעמיק בעשייה, ועמוק בפנים הודה בשקט שדווקא קיוויתי בסתר - שתוכנית ספדי כן תאושר ואוכל להתנסות בשלב הבא של פעיל סביבה אמיתי, ההליכה על הגבול הדק בינו לבין אקו-טרוריסט אמיתי.
עד כמה שלפעמים חשקתי בתואר בסתר ליבי הדל (ופעמים רבות גם לא כזה בסתר), לא נראה לי שאהיה מתישהו אקו-טרוריסט אמיתי. אחרי הכל, להיות חייל זה כנראה כבר סותר את רוב העסק, לא? מצד שני, ימים יגידו בבוא היום. (ואיזה מזל שכל רשויות החוק יכולות ברגע זה לקרוא את השורות הנ"ל ולשיים עלי עין. מצד שני, אני כולה חייל רודף פרוקי רגליים וזריחות, כמה נזק ת'כלס אני כבר יכול לעשות?)
ביציאה האחרונה הביתה, שהייתה מלפני שבועיים בספירות של 17 יום, באתי לשלם דו"ח סורר שפקד את ביתי. משהו על מהירות מעט מופרזת (כביש ריק לגמרי, שני נתיבים לכל כיוון ותמרור אנמי שמגביל אותך ל-90 בזמן שאיפהשהוא המחוג מראה על 110, אבל ניחא על הפרט השולי הזה). התור שהיה בדואר נראה נצחי, לקחתי את הפתקית וניצלתי לקנות למשפחה שלוש חלב ושתיים לחם. בדרך למטה, אל הדיסנילנד של החלווה והקפה במחיר מופקע, עברתי ליד דוכן ספרים מוזלים שמעליהם ניבט ספר אחד בודד שמשך את תשומת לידי. הכריכה עוטרה בתמונה של חוואי עם חיוך ממזרי בלב מדבר כאשר רובה צייד שעון על רגלו וטלביזיה קטנה עם מסך מנופץ מירי מונחת לידו. מעליו היה כתוב "כנופיית המקלות בגלגלים" והתקציר מאחורה דיבר על חבורה אקראית ומוזרה שהחליטה להחריב את הצעצועים של הקפיטליסטים העיוורים. משהו על הגבול בין הזוי לדימיוני, אבל נראה מבטיח. אחרי הכל, מקסימום הלכו קבינימט 20 שקל במבצע, מה יש להפסיד?
קניתי והתחלתי לקרוא, להישטף בתיאורים על מחוזות ברחבי אמריקה (חלקם המועט מוכר רק בשם, במקרה הטוב) והקול הזה חזר אלי שוב לראש. ההד כזה שנשאר טפטוף מימנו, עוד קורא לי. לברוח למדבר. לברוח מהמחסום, מהטנקים, מהריבים הבלתי פוסקים במערכת כל כך אטומה. לקחת הכל ולעוף מדרגת הסמל, מהאחריות על החיים של אנשים אחרים, מהטיפול הבלתי פוסק בטנק מהגריז והסולר שפיתחו אצלי ביד מחלת עור שהשד יודע מתי תעבור.
חוץ מזה, הדבר הזה הזכיר לי כמה שאני יכול לא לסבול הִיפִּים. תמיד שמתחיל להיות משהו רציני, גרגר של שינוי אמיתי כמו שהיה בכנס המיתולוגי של התנועה להתעוררות במושב חוגלה שכבר התחיל להתפתח לדיונים מעשיים ורצינים, הם תמיד צרכים להגיע עם הסמים ושאנטי שלהם ולדפוק את העסק עם ההרמוניה והשלום המסומם שנובע מאי עשיית כלום ולהיות מגניב עם תמונות של פיות וצמידים. בכל הפגנה שהם הגיעו, תמיד רציתי לכבות עליהם את הג'ויינטים שלהם 
יום בודד של חופש במאגר בית זית. הו, היו ימים עם שמש ומים של אחר הצהריים.
| |
 ממרום החרבנה בגולן אל המרחב האינסופי בערבה
כשאתה עומד למטה, המקום נראה חרבנה. לאחר שעליית לראש הגבעה הסמוכה, אתה רק מבין לאיזה חרבנה תרמת בזמן שמסביב בטווח הרחוק יותר, העולם נראה ירוק ויפה. אלו הן תחילתן של תובנות, לאחר שאימון חורף ברמת הגולן הגיע אל קיצו וכעת אפשר לעקל בצורה יותר מפוכחת את אומדן הנזק הסביבתי שעשית בזמן ששעטתה קדימה בראש הטנק. (וכן, לא תמיד העולם הזה מצליח להתנהג כרצונך או כראות אמות מידתך)
חוץ מחשבון נפש על הנזק שנגרם, גורם נוסף שמצאתי את עצמי מביט אליו הוא ההתפעלות מכושר סחיבה של הגוף שלא חשבתי שאוכל לעמוד בה. לא האמנתי שגוף האדם, ובמיוחד אחד כמוני שמוצא את עצמו רוב הזמן עייף ברמה שלא מצליח לקום בבוקר בלי זריקת סוכר של כמה וופלאות בפה לפני שפקח את העיניים בכלל, יכול לסחוב ככה. לא האמנתי שבמשך הזמן של שלושה ימים, זמן שהחל את ספירתו בחמש וחצי בבוקר של יום ראשון וסגר את הספירה קרוב לאחת בלילה של שלישי, אוכל להחזיק את עצמי ער עם מניין שעות שינה שהסתכם בפחות משעה וחצי (פחות משעה וחצי!), וגם זה נכלל בחצי שעה שנתנו לי לשכב על הטנק ועוד איזה שעה במצטבר שפשוט נרדמתי על המושב בטנק ונתתי לחיילים שלי להיות בסבב האזנה על הקשר הפלוגתית במקומי.
הרבה פעמים אני מגיע למסקנה, שפשוט טוב שהאדם לא יודע מה צופן לו העתיד. הרי הייתי יכול לאבד לגמרי שפיות בלעבור לילה לבן בעבודה על הזחל הארור הזה (כל כך דפוק וחסר טיפול, שהגיע ישר אלינו משיזפון) אם הייתי יודע אז שאוטוטו, חצי יממה אחרי, אעביר לילה לבן נוסף בתרגיל שקיצו אז עוד לא נראה. (ותוסיפו לזה עוד לילה לבן, בתרגיל המסכם שהיה בין רביעי לחמישי. חבל שאי אפשר לקנות שינה בשק"ם.)
מצאתי את עצמי מהרהר בלי סוף בטיול שהיה לנו. יומיים איתה במקום שמצאתי עצמי מתגעגע אליו בלי סוף. מקום שהזמן נע בו אחרת, הצבא לא לוקח לי את שגרת החיים ולמרות שהמרחב כזה גדול ואני כזה פיצפון, לא מצאתי את עצמי בתחושה של אבוד במרחב בתוך בדידות טובענית.
אני אוהב את זה שאתה יכול לגעת בסלע, וזה יהיה מגע אינטימי רק של שניכם. אין את התחושה של הזרות, תחושת תייר שמגיע למקום חדש ונמצא בהוויה משל עצמו אל מול הווית הסובב אותו. אין כמו התחושה בלהבעיר אש, ולנשוף אל תחתית הלהבה בביטחון כאילו אתה מנשק מישהי, ומרגיש מתי לקחת הפסקה לרגע לפני המשך ההתעלסות. להרגיש מתי הרגע יהיה ארוך מדי, ולחדול רגע לפני שהלהבה הראשונה תגע לך ישירות בעור וממגע עדין, זה יביא לכוויה שורפת.
אני אוהב את הרחם והנשר בשמיים שדוהים מעלייך, הצוק הגבוה שמטיל עליך צל והואדי הארוך שנראה שימשיך להתחתר בקרקע עד האינסוף. אני אוהב להרגיש כזה קטן, אבל להיות חלק ממשהו כזה גדול ופשוט לדעת שיש לי מקום באותה משבצת קטנה. משבצת קטנה שתוכל להכיל אותי, אבל משם אוכל להסתכל על כל הדברים שמעולם לא הפסיקו להשביע את ההתפעלות מהצורה שבה נע העולם.
הגעתי לסוף האימון חורף, כאשר דיבורים על מלחמה מעולם לא עשו הרגשה יותר רעה כמו עכשיו, ומצד שני גיליתי שהאדם יכול להחזיק מעמד מבלי להשבר מעבר למה שחשבתי עליו קודם. את ההישג הנדרש העיקרי שקיוויתי למצוא באימון הזה, מצאתי דווקא ביום האחרון של התרגיל האחרון - פריחה של אירוס הגולן, הפריחה השנייה שראיתי בחיי הדלים. שני גושים מרשימים (או לעוסקים בדבר, קולוניות) שפשוט פרחו שם לצד הדרך, בזמן שאנחנו רמסנו הכל מסביב. (ומרוב התלהבות, פתאום הנהג מדווח שגם הוא ראה את זה, משווה את הבחנתו לדבר שמשך את התלהבותי)
אחח.. אילו ידעתי מצלמה ולא טנק ברגע זה.. רק אילו.
זוג תרמילים הנע עם זוג אנשים. לו יהי.
| |
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
