 כינוי:
בן: 36 תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
מרץ 2010
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | | 28 | 29 | 30 | 31 | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 3/2010
 לברוח בלילה אל לוע ההר
בלילה ההוא ברחתי מהם, מהבית. חונך תרמיל חדש שנשאתי עלי, הוא חונך לי הוא מקום חדש בחיים האישיים שלי.
לא ידעתי איך לגשת אליה, לא ידעתי איך לפנות אליו שירד מימנה. ידעתי רק לטייל, לנדוד לבד למקומות אחרים שלא ימצאו אותי שם. בלי להגיד לאף אחד לאיפה אני הולך, הייתי לוקח תרמיל ונעלם עם המצלמה. תופס טרמפים, יורד אל עומק הואדיות, הולך כהוזה ומהופנט על גבולה של לבנון. אני מול ארץ הארזים, נוטפת ימי דם ובלי קץ, הרגשתי הכי מאוהב שאפשר. שם למעלה, בפסגת הר המירון, האוויר נקי מדי בשביל זוהמת המלחמה.
באותו לילה היא הייתה על הערסל מול הדירה שלי, והוא ככלבלב נשרך אחריה. לא ידעתי אם אפשר להגיד משהו, והתחלתי להסתובב כנשוך כלבת שמתרחק מבני אדם. אחרי שיחות אין קץ עם אנשים בדרך, מטיילים ותלמידים שהדרכתי, הרגשתי עדיין נכה רגשית. לא מסוגל להראות רגשות במה שנוגע לדברים אישיים מדי. לא מצליח לדבר על זה.
ארזתי תרמיל, ויצאתי לדרך.
לילה של אוקטובר. חשוך מדי, לח מדי, מעונן וסוער באופק. בתוך כרם זיתים שנמשך כמעט ללא גבול, ביצבצתי את דרכי באדמה הבוצית של גליל תחתון, ערב חורף 2008. ככה המשכתי כשניים-עשר קילומטר, כמעט מבלי להפסיק. לא חש בעייפות מרוב שהמחשבות טסו בראש כמו טריפ שלא נפסק. הייתי חייב להמשיך ללכת, לנסות להגיע עד לשם בשביל להרגיע את המחשבות, לתת להם להשתחרר באיזה שהוא שלב לא ברור.
כך, לבסוף, הגעתי.
שם למעלה בראש קרני חיטין, ברגע שהירח משלח איזה קרן אור חיוורת אל תוך לוע ההר שידע ימי היסטוריה מפוארים, האדמה נראת כמו על הירח. האדם נראה לפתע רגוע. הזמן לפתע חודל מלנוע.
עבר יותר מדי זמן מאז אותו ערב שברחתי. אף אחד לא רדף אחרי, לא נתתי לאחרים מקום לשאול שאלות שיפריעו לי, היחיד שנמלטתי מימנו זה התסכול והפחדים שמצאו את דרכם מימני הלאה באותה הליכה ארוכה שלא ידעה שובע, ונמשכת ברגעים נדירים עד היום בתקופת הצבא.
בסופו של דבר הכל עניין של תקופה, וכמו שהגעתי לשלווה באותו לילה על ההר, כך אגיע שוב לאותה שלווה שכבר כמעט אני לא מצליח למצוא.
רגע רחוק כל כך שבאמת לא יודע איך עלה לפתע לאוויר המחשבה.
(ובינתיים, איתה, אוטוטו בלילה שאחרי ליל הסדר נחגוג ביחד שנה.)
תחילת שבת קרירה מעל הכנרת, מאיפה שהכל מתחיל ונגמר
| |
 עוד שבת צבאית מעל הכנרת
סוף חורף 2010 ואני עולה צפונה לגולן.
סיימנו אימון קצר לרענון התעסוקה באזור האיו"ש אחרי תקופה ארוכה שכל לחמנו היו הטנקים הארורים. שלושה חודשים ארוכים שרק קיללנו את המפלדה החורבנת הזאת, והם בתמורה נגסו לנו בבריאות ובעצבים בלי סוף. לילות לבנים של עבודות מייגעות, שבועות של בוץ לעוס וגשם שחודר ומרטיב לך כל פינה אפשרית בגוף, מעיק לך את נימי הנשמה.
אוטוטו וזה יגמר, הגולן יתחלף בנוף של אזור קלקיליה והטנק יהפוך להיות ווסט וקרמי על גבי האמר או מחסום.
וכעת הטרמפ שעליתי על כביש 6 עולה צפונה. עושה עצירה בניצני עוז, ממשיך לעוד עיכוב בצומת הסרגל, מטפס אל צומת עמיעד ומשם חוצה את הירדן אל הגולן.
הנהג הוא אחד הנגדים בגדוד, טיפוס אדיש ומעיק בצורה מעוררת התפעלות. מצד שני, הטרמפ הזה עזר לאין שיעור בשביל לא לטחון את הצוות שמירה הקיים שהיה כבר בשטח והמתין לחילוף שישחרר אותו הביתה.
ואז שם בגולן, איפשהוא באזור צומת המפלים זה התחיל.
מבול שוצף וגועש, מהסוג הרע שאתה ממש לא רוצה להפגש איתו התחיל להנפץ על הטרנזיט שנסענו בה. מכמה טיפות סהרורית שנפלו על השמשה, העסק התחלף לגושי מים אגרסיבים שחסמו את שדה הראייה, אך יותר מזה, חסמו לך את השקט הנפשי והחזירו אותך שוב חודש קודם, אל שיאו של האימון חורף (שיותר נורא מימנו, זה כנראה רק מלחמה. לא עלינו.)
בחשבון נפש מזורז אני יודע שדי חבל. פיתחתי תחושה מאוד שלילית לגולן, והרבה פחות יצא לי להנות ממה שיכל להציע לי.
כמעט ולא התעמקתי במפות בשביל ללמוד את הטופוגרפיה שלו, אני בכלל לא סגור על צורת הכבישים והישובים באזור ואפילו חירבות ומעיינות באזור לא הגיעו לראש התעניינותי. בעיקר הייתי עסוק בסלידה מאווירת האימון וחישוב הזמן לאחור עד קץ הכאב ראש הזה. אין ספק שלהיות שיריונר זה מחיר כבד כלפי ההתעניינות במה שסובב אותך ובמיוחד לאור הנזק הסביבתי הכבד שאתה עושה.
הגשם התחיל להרגע והגענו לבסיס. ככלל, בסיסים בגולן זה עסק אפרורי ודי מגעיל לרוב. לא מעט זה בסיסים סורים ישנים, נוטים ליפול, שעשו הסבה חפיפניקית לירוק זית.
חיכינו זמן מה למכולה שתגיע עם הציוד של הגדוד ובינתיים ניסינו להסגר על אירגונים אחרונים. מנגד לכביש, התקבצה לה קבוצת נגדים שמושכים אליהם שנאה לא מבוטלת בגדוד. עכשיו כאשר מדובר ביום רגיל בשבוע שכולם ביחד, אז הכוח שלהם קטן מעצם מספרם אל מול שאר חיילי הגדוד. אך כעת, שהם היוו את הרוב ושלטו בנו ביד רמה עם גערותיהם, אז העניין נהפך לשנאה יוקדת עליהם ובני משפחתם שמבזבזים לנו את אוויר העולם.
אף פעם לא הבנתי את האנשים שרואים אחרים עובדים ופשוט סתם עומדים בצד ומתעלמים. הרי זה לא עבודה עבור שכר או משהו שקורה ו"רק חלפתי בדרך... ", זה חיילים שקורעים את התחת בשמירות, משימות בשטח, תורניות. לא ישנים, חיים לרוב בחרא של תנאים ולמרות הכל משלימים עם המצב הזה בשקט. אז איך קבינימט הם ראו אותנו פורקים במשך שעה את המכולה הענקית הזאת, ופשוט סתם נשארו להסתכל עלינו והדליקו סיגריה?
לבסוף, אחרי שהכל נפרק ירדנו לשטח.
לא רחוק מהטנקים הארורים, שתי דקות הליכה בערך, יש בריכת חורף. גדולבה למדי, מזכירה נשכחות ובעיקר נותנת לך את השקט שאתה צריך מהצבא המטורף הזה.
שבת בבוקר, איפה באזור אחד עשרה בבוקר (שזה הזמן שהשמש קצת לפני שיא מרכז השמיים)
יום קודם לכן, במהלך ניסיון נואש להשיג שיחת טלפון על הכביש (כי כל שאר המכשירים ירדו לבסיס לטעינה), פגשנו לפתע נגד שאחראי על מילוי המים עם המוביל לבסיסים בגולן. ישנם ברזים גדולים לאורך הכבישים שמיועדים לצורך כל, ועבור חיילים כמונו מדבר באחלה דרך להשיג מקלחת לשבת.
אמצע הבוקר, שבת, קמים וסתם ככה לצד הדרך יצאנו עם מגבת ומוזיקה לשולי הכביש. המקלחת המיועדת הייתה קפואה בהרבה מן הצפוי ובו זמנית גם אחד הדברים הכי מרעננים שידעתי בצבא.
(פוסט ראשון בצבא עם המחשב הנייד. נקווה שיוכיח את עצמו בהמשך.)
| |
 ממרום החרבנה בגולן אל המרחב האינסופי בערבה
כשאתה עומד למטה, המקום נראה חרבנה. לאחר שעליית לראש הגבעה הסמוכה, אתה רק מבין לאיזה חרבנה תרמת בזמן שמסביב בטווח הרחוק יותר, העולם נראה ירוק ויפה. אלו הן תחילתן של תובנות, לאחר שאימון חורף ברמת הגולן הגיע אל קיצו וכעת אפשר לעקל בצורה יותר מפוכחת את אומדן הנזק הסביבתי שעשית בזמן ששעטתה קדימה בראש הטנק. (וכן, לא תמיד העולם הזה מצליח להתנהג כרצונך או כראות אמות מידתך)
חוץ מחשבון נפש על הנזק שנגרם, גורם נוסף שמצאתי את עצמי מביט אליו הוא ההתפעלות מכושר סחיבה של הגוף שלא חשבתי שאוכל לעמוד בה. לא האמנתי שגוף האדם, ובמיוחד אחד כמוני שמוצא את עצמו רוב הזמן עייף ברמה שלא מצליח לקום בבוקר בלי זריקת סוכר של כמה וופלאות בפה לפני שפקח את העיניים בכלל, יכול לסחוב ככה. לא האמנתי שבמשך הזמן של שלושה ימים, זמן שהחל את ספירתו בחמש וחצי בבוקר של יום ראשון וסגר את הספירה קרוב לאחת בלילה של שלישי, אוכל להחזיק את עצמי ער עם מניין שעות שינה שהסתכם בפחות משעה וחצי (פחות משעה וחצי!), וגם זה נכלל בחצי שעה שנתנו לי לשכב על הטנק ועוד איזה שעה במצטבר שפשוט נרדמתי על המושב בטנק ונתתי לחיילים שלי להיות בסבב האזנה על הקשר הפלוגתית במקומי.
הרבה פעמים אני מגיע למסקנה, שפשוט טוב שהאדם לא יודע מה צופן לו העתיד. הרי הייתי יכול לאבד לגמרי שפיות בלעבור לילה לבן בעבודה על הזחל הארור הזה (כל כך דפוק וחסר טיפול, שהגיע ישר אלינו משיזפון) אם הייתי יודע אז שאוטוטו, חצי יממה אחרי, אעביר לילה לבן נוסף בתרגיל שקיצו אז עוד לא נראה. (ותוסיפו לזה עוד לילה לבן, בתרגיל המסכם שהיה בין רביעי לחמישי. חבל שאי אפשר לקנות שינה בשק"ם.)
מצאתי את עצמי מהרהר בלי סוף בטיול שהיה לנו. יומיים איתה במקום שמצאתי עצמי מתגעגע אליו בלי סוף. מקום שהזמן נע בו אחרת, הצבא לא לוקח לי את שגרת החיים ולמרות שהמרחב כזה גדול ואני כזה פיצפון, לא מצאתי את עצמי בתחושה של אבוד במרחב בתוך בדידות טובענית.
אני אוהב את זה שאתה יכול לגעת בסלע, וזה יהיה מגע אינטימי רק של שניכם. אין את התחושה של הזרות, תחושת תייר שמגיע למקום חדש ונמצא בהוויה משל עצמו אל מול הווית הסובב אותו. אין כמו התחושה בלהבעיר אש, ולנשוף אל תחתית הלהבה בביטחון כאילו אתה מנשק מישהי, ומרגיש מתי לקחת הפסקה לרגע לפני המשך ההתעלסות. להרגיש מתי הרגע יהיה ארוך מדי, ולחדול רגע לפני שהלהבה הראשונה תגע לך ישירות בעור וממגע עדין, זה יביא לכוויה שורפת.
אני אוהב את הרחם והנשר בשמיים שדוהים מעלייך, הצוק הגבוה שמטיל עליך צל והואדי הארוך שנראה שימשיך להתחתר בקרקע עד האינסוף. אני אוהב להרגיש כזה קטן, אבל להיות חלק ממשהו כזה גדול ופשוט לדעת שיש לי מקום באותה משבצת קטנה. משבצת קטנה שתוכל להכיל אותי, אבל משם אוכל להסתכל על כל הדברים שמעולם לא הפסיקו להשביע את ההתפעלות מהצורה שבה נע העולם.
הגעתי לסוף האימון חורף, כאשר דיבורים על מלחמה מעולם לא עשו הרגשה יותר רעה כמו עכשיו, ומצד שני גיליתי שהאדם יכול להחזיק מעמד מבלי להשבר מעבר למה שחשבתי עליו קודם. את ההישג הנדרש העיקרי שקיוויתי למצוא באימון הזה, מצאתי דווקא ביום האחרון של התרגיל האחרון - פריחה של אירוס הגולן, הפריחה השנייה שראיתי בחיי הדלים. שני גושים מרשימים (או לעוסקים בדבר, קולוניות) שפשוט פרחו שם לצד הדרך, בזמן שאנחנו רמסנו הכל מסביב. (ומרוב התלהבות, פתאום הנהג מדווח שגם הוא ראה את זה, משווה את הבחנתו לדבר שמשך את התלהבותי)
אחח.. אילו ידעתי מצלמה ולא טנק ברגע זה.. רק אילו.
זוג תרמילים הנע עם זוג אנשים. לו יהי.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
