 כינוי:
בן: 36 תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
ספטמבר 2008
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | | 28 | 29 | 30 | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 9/2008
 לצאת לערבות אירלנד
מלפני שהקוצ'יני יצא לניתוח ועזב את תפקידו כחונך קורס של הצעירים (ושותף יחיד לדירתי הצנועה), הלכנו לישון תוך כדי שהוא שם מוזיקה אירית במחשב של הדירה. כששאלתי אותו מאיפה המוזיקה, הוא השיב בהתרסה "עד כמה אפשר כבר לשמוע את היזהר (אשדות) והמאיר (אריאל) שלך? צריך לשמוע דברים נוספים בדירה הזאת!". האמת, הבנאדם צודק (ורק בדרך מיקרית של עצלנות והערצת יתר, המצב הגיע לכך)
בסוף כיתה ט' ההורים החליטו שנוסעים לטייל באירלנד לכבוד הבר-מצווה של אח שלי. מעולם לא הייתה לי התנגדות לדבר, ואפילו ההפך הוא הנכון - כבר אז הייתה לי הערצה לאירלנד, שתחילתה נבעה מתוך המוזיקה המסורתית שלהם. חוץ מזה, לא ידעתי כמעט דבר אודותיה חוץ מקצת ידע מסרטים וקריאה מעטה. באופן אירוני, אפילו חיבתי הגדולה למדבר לא הפריעה לי עם האובר-ירוק שיש שם.
באופן לא מפתיע וכנראה כמו רוב הילדים, טיול עם ההורים יכול להיות דבר מעיק מאוד, במיוחד אם אתם בראש שונה לחלוטין. כך היה גם אצלי, שההורים בראש של אטרקציות ואני בראש של פשוט להתחיל ללכת עם הנוף. עד כמה שנהנתי, תמיד זכורה לי תחושת המחנק שקיבלתי מהשהייה הרצופה איתם. הדבר היחיד שנותר לי, זה להשבע שיבוא יום ועוד אחזור לטייל שם לבד או עם שותף, אבל עם תרמיל ובלי משפחה ואוטו (שכן, רכב זה דבר מקבע כאשר אתה רוצה באמת להגיע רחוק)
את התיכון כבר סיימתי, ואפילו השנת שירות חלפה (ורק אני מסרב עוד לסמן עליה וי ), ונותרו עוד קצת פחות מחודשיים עד לגיוס. לפתע שוב צץ הרצון של לחזור לערבות אירלנד, עם שלל שרידי המבצרים, המוזיקה וההווי השונה שורר שם. הידיעה שממש עוד מעט אכנס לשלוש שנים של טירוף מוחלט, רק מעודדת את הרצון של לצאת ולהגיע למקום אחר, לפני שהמירוץ מתחיל (לכיוון עזה?)
אם כך מה בעיה? אז לטוס לבד זאת כן אופציה, אבל לא כעת שיש לי זמן מוגבל ושהסיבה היחידה שמרתיעה אותי, זאת האנגלית הדפוקה שלי שיכולה לגרום לי לחזור עוד חצי שנה ולא עוד שלושה שבועות. אי לכך, נותר רק למצוא שותף (הי שותף, איפה אתה?).
החבר לקומונה לא ממש יכול לטוס עם הגידול ולשינשינית מגולן לא מרשה לעצמה להוציא כזאת הוצאה כספית (שבסך הכל לא יוצאת גדולה מיוחד, לאור זה שבכל מקרה ישנים בחוץ ואוכלים דברים זולים). מצאתי באתר "למטייל" מישהו פוטנציאלי עם תיכנון כמו שלי, מבחינת אופי טיול וזמן, הבעיה שלפי התיאור באתר, הוא יוצא מחר 
אם אתם מכירים מישהו או רוצים להצטרף בעצמכם, בבקשה רק תגידו לי. (וכן, עברתי את שלב יונת הדואר וגם לי יש אימייל [email protected] )
נו, ואפילו הצלחתי למצוא עמוק בארכיון המשפחתי תמונה לתיעוד מצוקי מוהר 
ולסיום - חוף בצת, שהוא חוף סלעי מדהים עם שלל בעלי חיים ימיים שאין כדוגמתו במקום אחר בארץ, עתיד להרס בגלל חבורת נדל"ניסטים ארורים, אלא אם נפעל אחרת.
בכל מקרה, בגלל מיעוט בזמן צפוי גם על זה פוסט עצבני, בהחלט בקרוב 
| |
התל הארכיולוגי שקרע צבאות רבים, סופו שיקרע גם לי ת'סנדלים
ירדתי בצומת, בדיעבד ארבע שעות לפני שהאוטובוס שלהם היה עתיד להגיע, ובעיקר רציתי לברוח משם. אני אוהב את צומת מגידו, בעיקר כאשר אני חוזר לצפון ועובר את הצומת לכיוון עמק יזרעאל. סתם ככה, זה צומת נוראי (צומת זה זכר!) עם נוף אפרורי בדמות כלא גדול שמברך אותך לכיוון ג'נין, ונהגים שמאיימים לדרוס אותך ללא הפסקה בזמן שאתה מנסה לעצור טרמפים. חוץ מזה, דובר בערב שישי, וכשעוד לקחתי את האוטובוס האחרון בתקווה להנמק כמה שפחות. באופן שכרגע נראה לי מבדר (ואז יכולתי לחנוק מישהו), אין לי מושג איך האמנתי להם שיאספו אותי בשבע 
כשהבשורה בדבר איחורם הגיעה, נותר לי רק לשאת עיניי אל הגבעות, להוציא מפה ולהתחיל ללכת באזור שחיבתי אליו מעולם לא הרקיעה שחקים - רמ(ו)ת מנשה. מדובר באזור חביב, אבל לא מוצא בו משהו מעבר. בנוסף לזה, חלק לא קטן מימנו מעובד חקלאית, ג'יפים רומסים את השטח ללא הרף והמסלולים שאנחנו נאלצים להדריך שם די בקרשים (לפחות לפי דעתי). בהגדרתנו אסתפק בלומר שהאזור פשוט "חלבי משהו" (אזור חמוד ובלי אופי).
אולי אם אסתכל על זה באופן אירוני, אהיה מתוסכל פחות. אך איך ייתכן שהסנדלים שעברו איתי את ירדן ובקושי נמצאים עלי ארבע חודשים, אשכרה התפרקו בעליה לגבעה של 30 מטר?! אוקי, אני מודה שיש פה לא מעט שיברון לב סנימנטלי, אבל אין מנוס מלחשוב שמדובר כאן בקונספירציה של חברת שורש מול מטיילי העולם החופשי. במיוחד צובטת בלב העובדה שברגע קטן נשברת לך האמונה באחד מהדברים שנתפס אצלך כאמין באמת.. (לא, תפסיק כבר למרר בבכי ..). אעדיף להסתכל על כך יותר כמזל מאשר כגורל, אבל הימצאותם הקבוע של המיתר (חבל דקיק וחזק מאוז) והסכין שמהיום שקניתי אותה מעולם לא נטשה אותי, היה הגורם שעזר לי לטייל ביום וחצי הקרובים. ככה זה שנוח לך לוותר על נעליים עם תירוצים אלו ואחרים ("נו, כולה גבעות ממסלע קירטוני. מה כבר יקרה?")
התחיל כבר להחשיך בזמן שעברתי את אותה גבעת טרור לסנדל (או בשמה המוכר יותר - תל מגידו), ועד מהרה צצה ההתלבטות בין ללכת לאורך הכביש ולהנמק משיעמום ואגזוזי מכונית, או לעשות טיול לילי לבד באזור הגבעות הנושקות לכפרי ואדי ערה. אין לי ספק שסבתא לא הייתה אוהבת את הרעיון, אפילו לאמא לא אמרתי, וחוץ מזה באותו זמן כל האזור היה עסוק בשבירת צום הראמדן לאחר ששקעה השמש. בסך הכל, חוץ מימני וכמה שועלים שהסתובבו שם, לא היה אף אחד. באמת.
הלכתי לאורך כמה גבעות, וכשהתקרבה השעה המיועדת, חתכתי לכיוון אחד מהקיבוצים באזור שנקבע כתחנת איסוף עבורי. בהתחלה חשבתי שטעיתי, כי הכניסה נראתה כמו התחלה של אזור תעשיה מפלצתי, אבל השומר בכניסה לא ממש הבין מאיפה נפלתי עליו עם השאלה המטומטמת "תגיד, זאת הכניסה לקיבוץ?". עברתי מול הכניסה הזאת כבר עשרות פעמים בשנה האחרונה, אבל מה לעשות שברגל בלילה זה נראה שונה מאשר באוטו ביום?
תפסתי פינה בדשא ונשענתי על אחד מהעצים. הוצאתי ספר שמלווה אותי באופן קבוע בזמן האחרון (כי יוצא לי לקרוא בו בעיקר בדרכים, וגם הוא מהווה מקור השראה לא מבוטל), והתחלתי לקרוא. כעבור כחצי שעה התחלתי להרגיש כמה טיפות. לאט לאט הן התחזקו, ובדיוק שהתחיל לרדת גשם של ממש (או "טיפטוף כבד", כי בניגוד לחברי אני מסרב בתוקף לכנות את הדבר הזה "מבול") הטרמפ שלי הגיע.
הגענו לנקודת לינה, ומתוך החושך עלו קולות שממש התגעגעתי אליהם. חברים יקרים שלא שמעתי מהם חודשים, ואם כבר לעשות את כל הדרך הארוכה הזאת, אז אפילו הטיול שלמחרת מתגמד מולם. פתאום שוב להרגיש אווירת חוגי סיירות, משהו מוכר וחמים. אפילו שאת הרוב לא הכרתי (מאז שיצאתי לשנת שירות, הספיקו להכנס שני מחזורי מד"צים!), לא הרגשתי נטע זר.
התוכנית האומנותית כללה ארוחת-ערב-מדורתית-משהו ושלא תבייש שום מסעדה ברמה, ולאחריה ישיבת חונכים לתוכנית שלמחרת. בעיקרון, כל הטיול הזה נועד להיות בניית מסלולים למחנה סוכות הקרוב, ולחזק את רמת הניווט אצל החבר'ה (ושעם צער רב, אני נאלץ להגיד שהיא עדיין בקנטים). קיבלתי את שמות האנשים שאהיה חונך שלהם בחוליה, וחוץ מאחד שחיברתי עוד קודם בין שם לפרצוף, על השאר עוד לא היה לי מושג ושהאמת גם לא טרחתי עוד לנסות לזהות בתוך החושך.
סיימנו להתארגן ללינה, וכבר כולם היו עייפים מכדי להשאר לדבר ליד המדורה עד מאוחר. פרשנו שקי שינה, ונכנסו לתוכם תוך כדי השלמת שיחות ושטויות שעברנו. בהתחלה היה לי חם. שוב עשיתי את הטעות שחשבתי שיהיה לילה קר, והבאתי את השק"ש הרציני שלי. הבעיה איתו, זה שעד כה טיילתי כל הקיץ עם סדין והיה מעולה. עכשיו עם תעתועי הסתיו, אני אף פעם לא יכול להיות סגור איך יהיה הלילה - והיה חם משהו. אפילו שלפתע נפתחו ארובות השמיים, עדיין היה לי חם מדי, ולא היה לי כוח להתחיל לתפוס יריעת פלסטיק בשביל לכסות אותי ונותר רק להבלע לתוך התירוץ השיקרי "זה יגמר עוד כמה דקות", אבל זה המשיך והמשיך והמשיך.. עד שלבסוף הגיע איזה מד"צ נחמד עם יריעה גדולה, וכיסה את הגוש שלנו (שינשין-חצי-בדימוס ושני מדריכים בוגרים) עם היריעה המיוחלת.
לאחר לילה זחוח, התעוררתי לתוך חורשת אקליפטוסים מעורבת בחורש טבעי מהול בערפל, והרגשתי כמו בתוך סרט של שר הטבעות. התחושה רק התעצמה שלפתע הרגשתי את אמא אדמה קוראת לי, ונסתי לתוך פינה אקראית עם נייר תועלת (/טואלט) בשביל להחזיר את ארוחת האתמול לאוויר העולם הצונן. אכן, תחושת שלווה שאין דומה לה, נחה עלי לפתע.
- זריחה מהר מירון, גם כן סוג של אושר -
לאחר שהם סיפרו לי בכללי (עם דגש על "יותר מדי" בכללי) על איך הם רוצים ללכת, יצאנו לדרך. איכשהוא אני לא מבין למה כולם מתלהבים כל כך לנווט שם, כי למרות שהצורות הטופוגרפיות (פני השטח) מאוד ברורות למראית עין, הפרשי הגבוה שם לא תמיד מספיק בולטים בשביל שיהיה קל למתחילים לשלב בין מה שהם רואים בשטח למפה.
האמת שנפל לי מזל גדול, שאחת מהחוליה שלי הייתה מדריכה בוגרת. השלושה האחרים היו מד"צים בתיכון, ובאופן שהפתיע אותי, היה לי קצת קשה להתחבר אליהם באופן טבעי כבעבר. אולי זה בגלל שבכללי הרמת רצינות שנדרשה באירגון מהמד"צים ירדה בשנים האחרונות, אבל באמת שבלי שום רצון להתנשאות, הרוב הותיק יגיד שהמחזורים החדשים קצת אינפנטילים. כנראה שנותר רק להודות למי ששיבץ אותה אצלי בחוליה, ובכך שמר על השפיות שלי במהלך היום. (חוץ מזה, היו לה עיניים ממש יפות בצבע כחול כמו שיש בלגונה באכזיב - הכחול הכי יפה שאני מכיר )
את סוף היום שלנו סיימנו בחניון של גבעת הרקפות. מקום שעם יד על הלב, כבר די נמאס לי לשמוע את השם שלו לאחר שבחורף האחרון שנאלצתי לשמוע עליו כל יום במשרד.. לאחר חיבוקי פרידה, האוטובוס שלהם יצא לדרך, ואני נשארתי שם לחכות לדרוזי שיאסוף אותי. אולי זה היה הפיצוי לכך שלא יכולתי להצטרף אליו להדרכה בכרמל, ולפחות הרווחתי אחלה טרמפ שבעולם עם עצירת חומוס במקום חדש שבהחלט שמר על רף גבוה.
את החג אעשה במרכז, וברגע הראשון שאוכל אחזור לצפון. שכחתי לקחת חומר להדרכה שיש בשבוע הבא, וחוץ מזה אוכל לנצל את ההזדמנות הזאת כדי לטייל, לפני ששוב אצטרך לחזור למרכז בשביל כנס במשרדי החברה (להגנת הטבע) וגם בשבת הקרובה השינשינית מהקומונה סוגרת בטירונות, וזאת אחלה הזדמנות שבעולם לקפוץ לבקר אותה עם עוגה.
ועוד משהו אחרון - שובצתי סופית לשיריון (!) ואפילו קיבלתי תאריך גיוס חדש, שעומד כעת על 23 לנובמבר (עוד שישה ימי אזרחות נוספו  )
| |
הטרור של החינוך הסביבתי
הפירפור בבטן כבר התחיל מלפני שבוע וחצי, בבוא הבשורה שאצטרך להדריך ילדודס בכיתה א' מאחד המושבים בעמק יזרעאל. עד כאן זה בסך הכל נשמע בסדר (צוציקים-מושבניקים זה דווקא יכול להיות ממש כיף), אבל הטרור האמיתי התחיל כאשר הצמידו לטיול הנ"ל את הכותרת המבעיתה של "סביבה קרובה".
הרעיון הוא דווקא מעולה. לקחת בתי ספר באזור הדרכה שלנו, ובמקום לנסוע למקום מרוחק, אז להתחיל את הטיול ממש מהישוב שלהם ולצאת החוצה, לשטח הפתוח. בצורה הזאת הילדים יתחברו למקום שבו הם חיים, וזה יגרום להם לשמור עליו מפני פגיעה הרסנית יותר או פחות (ולצורך העניין, מספיק להזכיר את המילים "בנייה","ביוב" ו"אתרי פסולת אקראים"). הבעיה מתחילה בכך שהביצוע הוא קצת פחות טוב, ולפעמים הוא ממש גרוע כאשר אתה נאלץ למצוא את עצמך עם מורה בטטה וגרוע מזה, בתוך נעליים של מדריכה-חיילת (!!)
לפני הכל, כדי למנוע התקלות שווא, אדגיש שיש לי המון הערכה וכבוד וכלפי המדריכות-חיילות של המסלולים הירוקים (החברה להגנת הטבע, רשות הטבע והגנים ונאות קדומים). עם זאת, בצורה שכנראה לא אצליח להבין לעולם, נוצר ה"טיפוס" של המדריכה-חיילת. ניתן לצייר את דמותה בכללי, בתור מישהי חייכנית, אוהבת ילדים קטנים ויודעת לעשות הפעלות חברתיות עם איזה מסר שעומד מאחוריהן - וכאן בדיוק מתחילה הבעיה, כי ברגע שאני נדרש לפעול לפי התפיסה המנחה הזאת (שגם היא לא תמיד נכונה כלפי המדריכות-חיילות שלעצמן), השניות שחולפות במהלך הפעילות יכולות להיות עבורי כעינוי סיני מתמשך.
רעבק אני יודע להדריך, לא להיות מפעיל חברתי.
השיבוץ כבר ניתן, וככל שהתקרבו הימים להדרכה המתוכננת, כך התחלתי להרגיש קוצר נשימה, נימול בכל חלקי הגוף ובעיקר רעד בלתי נשלט נוכח הזוועה שאני עתיד לעבור בצורה של להעביר איתם שלוש וחצי שעות, על מסלול של פחות מקילומטר !!(!).משמע הדבר שכאן יותר מכל צריך לעשות הפעלות מהסוג המזעזע ביותר, ואם תרצו דוגמה אז תנסו בעצמכם לקרוא את הסיפור של "ג'וני זרעוני" ותרגישו איך עוד רגע מביאים עז בשביל לזבוח בה כקורבן לאותם ילדי כיתה א'. (סתם סיפור מפגר בנושא הפצת זרעים אצל צמחים. אבל ממש סיפור מפגר!! ולמען הסר ספק, אין לו שום קשר לפרו ורובו אצל המין האנושי. סתם ביזבוז נייר..)
אם אחפש נחמה בעניין, אז לפחות אמצא אותה בצורת הטרמפ שקיבלתי הלוך וחזור, בלי לתפוס אוטובוס אחד (!) לאותו בית ספר. בנוסף לכך, אחרי שבוע שאני נאלץ בעל כורחי לחיות על הפיצה הצ'רקסית מכפר-כמא, הפעלתי לחצי שיכנוע אדירים על המדריכה השנייה שנלך לאכול חומוס בשביל למנוע מימני הרעלה בטרם עת מגבינה צ'רקסית - כאשר כל זה היה יכול להמנע, אם ההגה של האוטו היה בידיי.. (וכמובן שהייתי קרוב "לנאום-קצו-כל-הקיצים" שנותר עוד חודשיים להפעילו - שאם אמות בצבא, אז זה יהיה על מצפונה שלא אכלתי חומוס אחרי אותו יום של עינויי תופת! אכן רשע מצידי )
הביקור בעפולה (או "עיר האורות", כפי שהנ"ל נוהגת לקרוא לו) הסתכם בכך שלאחר החומוס המיוחל, בקושי הצלחתי לזוז ובעיקר קיוויתי שאיזה ברק תועה יפגע בי ויחסוך עבורי את הצורך לתפוס אוטובוס למרכז. אבל כדרכם של ברקים תועים, הם לא באמת רוצים לעזור לך, ובמקום זה יעדיפו לצחוק עלייך מלמעלה בעודך סובל פעמיים - מלהנמק במשך שעתיים בחוסר תנועה באוטובוס, וגרוע מזה, להגיע לתל-אביב.
אחרי שנה שלמה ש"ה-עיר" הגדולה שלנו הייתה עפולה, תמיד החזרה למרכז הובילה בעקבותיה תהיות שסבו סביב השאלה למה אני פוגע בעצמי?
טוב, אז אולי זאת כותרת מעט מוגזמת, אבל באמת שכבר הרבה יותר קשה להרגיש איזה תחושת שותפות גורל עם חבר'ה מתל-אביב לעומת אנשי כפר תבור (שחיבתי המעטה כלפיהם היא דבר ידוע, לפחות כלפי רובם). שנה שלמה שעבורי להכנס לכפר ערבי זה עניין שבשגרה, בעוד שעבור ידידי ומכרי מהמרכז מדובר בעניין שלא פחות מ"התאבדות".
בשיחות עם אנשים מהמרכז, בין אם במפגש מקרי או בהדרכות, קשה להם לפעמים לתפוס שערבים זה משהו מעט יותר אנושי מעבר לחומוס, קפה ופיגועים. אחרת, בהחלט קשה לי להסביר את העובדה שאחד מהאנשים שישבתי איתם לילות ארוכים ושפכתי לפניהם ת'לב בשנה האחרונה, הוא בדואי מהכפר השכן. (ושבמקרה הוא השומר לילה שלנו, ואח שלו נהרג במהלך שירותו בצה"ל.)
היא עדיין בטירונות, כאשר הסיכוי לראותה קיים (אולי) בשבת הבאה. הטירונות האומנם עוד לא תסתיים, אבל החיילות יסגרו שבת בבסיס וכך אוכל גם לראות את חברתי לקומונה (שכבר מעל לחודש לא ראיתי, מאז שעזבה לניקוי ראש בערבה לפני הגיוס), גם לראות את שאר המדריכות-חיילות שלנו, ולא פחות גם לזכות לפגוש אותה שוב (נו, אחת מחיילות החדשות של הביס"ש).
אתמול, לאחר שבוע של התנמקות מחוסר קבלת אות חיים מימנה, קיבלתי הודעה קצרה. האומנם היא הייתה כתובה בסלולרי, ונכון שהיא גם לא הייתה מעל שני משפטים, אבל עצם העניין שזה היה מימנה (!!!!) פשוט עשה לי טוב. מצד שני, חבל שהייתי כל כך עייף ולא הצלחתי להשאר מספיק ער בשביל לכתוב לה בחזרה משהו נורמלי, ונרדמתי עם הודעה מטופשת ורגשנית מהסוג שלא רציתי באמת לכתוב.
השעון דופק, ועוד פחות מחודשיים גיוס.
הגיע הזמן לארוז תרמיל ולעוף כבר לאיזה טיול בחו"ל.
(ואולי נמצא שותפה בדמות שינשינית בדימוס מהחבר'ה בגולן, אינשללה )
| |
לדף הבא
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
