אני לא יודעת מה לכתוב..
אני רק יודעת שאני חייבת לספר את זה למישהו.
בכיתי היום. בכיתי הרבה.
אני בטוחה שמאז קוד גיאס, לא בכיתי כל כך הרבה.
אבל זה שונה מקוד גיאס.
בקוד גיאס כמה דמויות ראשיות מתו (כולל הגיבור).
אבל ספורות, ובמרווחים גדולים אחת מהשנייה.
הגיבור, שהיה הדמות האהובה עליי, מת.
מוות מרגש, אבל בעל מטרה טהורה. מוות שהפך את העולם לעולם טוב יותר.
בקוד גיאס המוות של כל דמות ודמות היה הכרחי להמשך העלילה.
אם הדמות הייתה ממשיכה לחיות, העלילה לא הייתה מתקדמת.
לא ככה בוולף'ס ריין.
הכל התחיל בפרק 27. עוד 4 פרקים עד סוף האנימה.
צ'ר מתה. מוות חסר תכלית, פתאומי, לא מובן.
כאילו החליטו ברגע האחרון להוריד אותה מהקאסט. אולי המדבבת שלה התפטרה.
בפרק 28 התחילה הזוועה האמיתית.
במשך 3 פרקים בלבד, הם הרגו, אחד אחרי השני, הם הרגו 6 דמויות טובות ודמות רעה אחת.
7 דמויות!!
אחרי הדמות השלישית בכיתי "די.. די כבר.."
לא יכולתי יותר עם המוות..
אבל זה המשיך.
כואב לי..
כואב לי הגרון מרוב בכי..
כואבות לי העיניים מרוב בכי..
כואב לי הראש..
אני עייפה..
אני מרגישה פשוט תשושה, מרוקנת.
באמת שלא הרגשתי ככה מאז קוד גיאס.
אני רוצה ללכת לישון, לשקוע בשינה עמוקה, חסרת חלומות, שתשכיח ממני את כל הזוועות והצער.
אבל בכל פעם שאני עוצמת את עיניי אני רואה מולי את טובואה.. שוכב בשלג, פרוותו ספוגה בדם..
ואני נזכרת בו רץ בשמחה על מצע דשא ירוק טרי, או יושב ליד בת האדם הזקנה שכל כך אהב..
ואני נזכרת בהיגה ובלו, שהיו זוג כל כך יפה, ומתו אחד ליד השנייה, כשדמו מתערבב בדמה..
ובהאב וצ'ר, שבאמת אהבו אחד את השנייה, הם רצו להתחתן, ללדת תינוק..
ובטסומה, שרצה לכפר על כל חטאיו..
וזה קשה, זה כל כך קשה.
כן, אני יודעת מה אתם רוצים להגיד. "אלה רק דמויות מצוירות", נכון?
אני רואה אותם כדמויות מצוירות שמייצגות יצורים אמיתיים, שפשוט לא התמזל מזלי להכיר אותם.
שפשוט לא יצא להם להיוולד בעולם ההוא, ושאם היו נולדים בעולם ההוא, היו בדיוק כמו הדמויות המצוירות האלה.
כן, הם דמויות מצוירות, אבל אני מכירה אותם כאילו היינו חברי ילדות.
אני יודעת עליהם אולי יותר משהם יודעים על עצמם.
והם כולם מתו, אחד אחרי השני, ככה, פתאום.
אני לא רוצה יותר מוות, לא רוצה יותר אבדות.
נמאס לי לבכות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
netta9581