אהוב.
איך זה קרה לנו? מתי? למה?
אני כל כך מעורערת. אני כל כך עצובה. אני כל כך רוצה להתקשר אליך ולהגיד "קדימה. בוא ננסה". ויותר מכל - אני מפוחדת. פשוט מפוחדת.
הייתי כל כך בטוחה שזה הדבר הנכון. שאין מוצא, שזה הפתרון ההוגן היחיד.
ובשיחה אחת ניפצת את כל התיאוריות שפיתחתי לעצמי בראש.
אתה מדהים אותי כל פעם מחדר. שאחרי שלוש וחצי שנים, שנים מבורכות, אתה עוד מצליח להפתיע אותי.
כל כך שקול, כל כך מחושב, כל כך נבון. אתה פשוט הדבר הכי טוב שיכול לקרות למישהי. ויותר מכך, אתה בחרת שהמישהי הזאת תהיה אני. אני.
הבחורה הנוירוטית, שנלחצת מהקיום של עצמה. נלחצת מהביטחון, מהודאות.
אבל אני לא אהיה אנוכית, לא הפעם. הבטחתי לך מרחב, ואני אתן לך את המרחב הזה. הוא מגיע לך. הוא מגיע לשנינו.
אני רוצה שתסתכל עלי ללא חשש שאני לא אוהבת. ללא חשש שאני לא כמהה. ללא חשש שאני מחפשת לברוח למקום בטוח.
כל כך הפתעת אותי. וכל כך במקום.
ולשאלתך; כן. כן כן כן. ברור שאני אוהבת. ברור שאני רוצה. ברור שאני הולכת לישון כל לילה, ממלמלת את השם שלך בדמעות עד שאני נרדמת כמתוך עלפון. אבל עדיין, מפחדת כל כך. מפחדת מקצר התקשורת הזה שנפלנו אליו. אנחנו? שכל כך התפארנו תמיד בכנות שלנו? בנכונות שלנו?
אני רוצה שנרתק אחד את השני. שנפרה אחד את השני. ולמה בעצם שלא נעשה את זה? לשנינו יש כל כך הרבה מה להציע. למה שנציע את זה לאנשים שפחות ראויים לכך? שפחות מבינים? שפחות מתואמים במחשבתם?
בשביל הפרפור של התחלה? בשביל חוסר הודאות? כיצד זה בכלל משתווה?
אבל אל תתעסק בזה עכשיו, אהוב. אני נותנת לך את הזמן לעשות את חשבון הנפש. גם לי מגיע הזמן הזה.
ואם בכל זאת, הלוואי שבכל זאת, אז אני רוצה שזה יהיה ממקום נכון יותר. כן יותר. בטוח.
יש לי כל כך הרבה שאלות אליך. כל כך הרבה בקשות.
אבל כל דבר לעיתו.
ועכשיו, כמו בכל לילה מאז ה-3.7.08, אני הולכת לישון, אומרת לך בלב שלי לילה טוב, מתכסה עד מעל הראש, ושוקעת.
אבל הפעם מחוזקת יותר. יודעת יותר. חכמה יותר.
לתמונה נוספו המון צבעים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
שניץ.