Jugband Blues

בצמתים מסוג זה, קשה לי להחליט לאיזה כיוון נוטה הא-סימטריה

-

כואב לי שאנחנו ביחד. כואב לי להרגיש שאני לא כנה עם עצמי, שאני לא כנה איתך.

כואב לי שאני לבד. כואב לי הגעגוע, כואב לי החור שנפער בי.

-

כואב לי לאכול. כאילו הגוף שלי דוחה כל דבר שיכול להזין אותי, או חלילה, לשמח.

כואב לי להיות רעבה. אף פעם לא הצטיינתי בהתנהלות בריאה בעיתות משבר.

-

כואב לי להרגיש מעוררת רחמים. כואב לי שאנשים מסתכלים עלי כמו מישהי שצריך לנהוג כלפיה באופן אמפתי.

כואב לי לעשות חיוך צבוע. סתם כי מצפים ממני להיות שמחה, כי מצפים ממני להראות שיפור.

-

שונאת את הזמן. שונאת את הפיקציה שהוא מרפא דברים. שונאת להמתין לו, שונאת כל דקה שעוברת שבה אני לא מרגישה את המזור הזה שכולם מדברים עליו.

מה בעצם הזמן אמור לעשות? האם כל פרק זמן מסויים אני אמורה להרגיש הקלה גוברת? או שאולי אני אמורה לשקוע בתוך עצמי עד שיגיע X זמן, שיהווה נקודת תפנית, ופתאום הכל ייצבע בורוד? או סתם אפור פחות חד? אני נראית חיוורת בבז'.

ומתי אמור להגיע הX זמן הזה? שבועיים? חודש? שנה? 

כמה חוסר אונים יש בלעשות טבלת ייאוש שבה אתה סופר את הזמן קדימה.