כמה תובנות מפולין (קצת ארוך ואז תמונות):
פולין, ארץ קרה אך יפה, מפחיד... מפחיד לראות את השוני מהארץ, את ההבדלים.
היערות שם גדולים והעצים ממריאים אל-על, צמרות העצים והגזעים הדקים והגבוהים בידיעה שהם כאלו כי אפר היהודים מיטיב איתם.
השואה מפחידה, הסיפורים מזעזעים ומזוויעים, עצובים, מפחידים. אתה כל יום
שואל את עצמך מחדש, למה?! למה האנשים הקשיבו, איך הם היו מסוגלים.
אפשר להבין את אלו שבימעו הוראות אבל היו קיימים מפקדים שעל דעת עצמם השתעשעו באנשים והרגו אותם להנאתם האישית.
איך האנשים שתקו, איך הם נתנו יד לרצח מפחיד כל כך. איך אנשים גרו מול
המחנה, מול אוושויץ, והתעוררו כל בוקר וראו מהארובה עשן, לא עשן משריפת
עצים אלה שריפת אדם. אנשים הגיעו למחנה בריאים ומלאים ויצאו משם בצורה
מזעזעת יותר מאנורקסים.
לישון כל לילה עם פחד כי אף אחד לא יודע אם תתעורר מחר, אם תזכה לראות אור יום נוסף.
כל כך הרבה ציניות יש לנאצים האלו, אכזריות ענקית הייתה להם. תזמורות מוות ?! באמת ?!
כמה אכזריות צריכה להיות לאדם כדי שהוא ישים אסיר מסכן ויכריח אותו לנגן מוסיקה נעימה לאנשים אשר צועדים את צעדיהם האחרונים.
למה אנשים איבדו את צלם אנושם, למה? זה כל כך מפחיד !
לכלוא אותך, לעשות את האדם האינטיליגנט לשרץ, למשהו גרוע יותר מעכברושים. איך זה, איך אנשים שרדו !!
המחשבות שרצות בראש הן איך לברוח, איך לשרוד, החשיבה משתנה, החיים משתנים. נעצרים.
זה מפחיד. כל סיפור מפחיד מחדש. לשמוע סיפורים על איך הפרידו את הילדים
בכוח, רצחו אותם באכזריות, ואני רק חושבת לעצמי שאני לא רוצה לעזוב את
ההורים שלי, כמה פחדתי באותם רגעים שאני לא אצליח לחזור אליהם.
לשמוע על קהילות יהודיות ענקיות ומשפיעות מאוד ואז בשלושה ימים, תוך שלושה ימים, שלושה ימים, מתוך קהילה של 3,500 יהודים הצליחו לשרוד רק 17 איש, שגם מה-17 איש שרדו רק שלושה אנשים את כל השואה.
כמה השפלות, כמה רוע ואכזריות. לראות בובה חסרת ראש נטושה ומחכה לילדה קטנה שתיקח אותה חזרה ...
מהמסע יצאתי חדשה, שונה, יצאתי עם העובדה שהמדינה שלנו לא ניתנה לנו לא
על מחשב של כסף או זהב אלא על מגש, או יותר נכון ארון מתים, שבו נמצאים
יותר מ-6 מיליון בני אדם, יהודים, שמתו סתם ככה, כי היה לבן אדם אחד עם שפם
קטן משעמם.
את תוצאות השואה צריך לזכור ולא לשכוח, לא לשכוח את הזוועות שעברו
עליהם. אך הכל מתפורר, ראיתי את הצריפים, משרפות ומקלחות מתפוררים, קורסים
לאט לאט ונעלמים, יחד איתם מתים השורדים, הניצולים שנמלטו מהתופת והצליחו
לברוח ולחיות, הם מתים ונעלמים עד שיום אחד תיפתח מהדורת החדשות ותכריז
בקול עצוב שניצול השואה האחרון הלך לעלולמו ולא ימשיך להעביר את סיפורו
לדורות הבאים. וביום שלמחרת העולם ישתנה, המכחישים יקבלו במה גדולה יותר
וכל הסדר הטוב והנכון יהרס.
מפחיד אותי לדעת שעוד 100-150 שנה הכל יפסק, השואה תהפוך לפרק של שני
שיעורים בספר ההיסטוריה והיא תיהיה כמו גירוש היהודים מספד, "סתם", עוד
זוועה שעברה על היהודים.
המסע הזה חשוב בשבילנו ובשביל העולם שלנו מכיוון שלפחות עכשיו, שהזוועות
עדיין צרובות בעורנו ובוערות בעינינו, אנו צריכים לדעת ולזכור, להעביר
הלאה ולשנות, לשנות את העולם לעולם פחות גזעני, פחות אנטישמי, פחות רע
לאנשים. השואה לצערנו תישכח, הניצולים יעלמו, המחנות ימשיכו להירכב ומה
שישאר יהיה רק "פירמידה נאצית" שתגרום לאנשים לחשוב ולתהות מה היה.
אנו יוצאים מהמסע בוגרים וחכמים יותר, מבינים שאמנם לא טוב בארץ אבל
צריך לסבול אוה על כל צרותיה ולדעת שאין לנו ארץ אחרת, שזה המקום שלנו,
המקום הכי בטוח בעולם שנוכל למצוא.
והארץ הזאת שלנו ואנחנו שלה.
המסע לפולין 5-12.3.2012
לזכור ולא לשכוח,
להעביר הלאה ולדעת
כי גם למתים מותר לחיות !
נויה נחום.
ועוד משהו,
למרות המילים הארוכות. הרבה מהתמונות שצילמנו הן תמונות מחוייכות. אני רוצה
לומר, המסע לפולין עם כל כמה שהוא הוא חוויה, לא הולכים לראות שלדים או
גופות כל יום בשמונת הימים. הולכים ומטיילים, מכירים גם את פולין עצמה, את
הסיפור שלה, את הערים העתיקות. פולין עצמה מדהימה ביופייה. בתור עיר
אירופאית ראשונה שראיתי בחיים שלי היא השאירה רושם מאוד טוב. הנופים
מדהימים והמבנים עוצרי נשימה.
פולין ראה
ועצובה כי אתה יודע שעל כל צעד שאתה עושה יש אפר ודם של אחר, אבל באותה
נשימה פולין מדהימה ויפיפייה עם המבנים הגדולים והאירופאים.
לא צילמתי
הרבה תמונות, צילמתי רק 530 שבשביל אחרים זה נחשב מאוד מאוד קצת במיוחד
לאור העובדה שזאת פולין ואלו שמונה ימים, אבל בשבילי זה מספיק, גם אם הייתי
מצלמת 530 אלף תמונות שום תמונה לא הייתה מעבירה את מראות עיניי, שום
תמונה לא הייתה ממחישה את השמיים הכחולים של אחרי הגשם מעל קרון המסע
והצריפים המסודרים כל כך של אוושויץ.
סעו לפולין, לטרבלינקה, מיידנק, אוושויץ, סעו לשם כדי שלא תראו רק תמונות, כדי שתראו את המציאות.
ווארשה העתיקה ... אחת הערים העתיקות היותר יפות שראיתי.
בוקר טוב ווארשה ... השעה חמש וחצי בבוקר וזה מה שאני רואה כשאני פותחת את החלון.
כשאתה נוסע ... בתוך עיר מדהימה .. אתה לאט לאט מאבד את הבתים הגבוהים והיפים ומתגלה בפנייך מיידנק, שממה של רצח.
פעם היו חייזרים בשם נאצים, החללית שלהם נשארה בכדור הארץ והם התנדפו.
עם הפולנים מהבית ספר ... אולי אחת החוויות שאני אתגעגע אליהם בפולין
צריך מדריך טוב שילווה אותך שמונה ימים ... ויענק'לה היה אחד כזה שיחרט לי בזיכרון.
אוקי ... קראקוב יותר יפה מווארשה, טעיתי.
מה שמפחיד באוושויץ זה שאם לא תסתכל בזווית לא תוכל לראות את כמות המבנים שיש שם ותראה רק מבנה אחד. ישרים כמו פלס.
להסתכל לשער וליער של אוושוויץ ולדעת ... שהגעת לגיהנום, אין לך לאן לברוח. דרך היציאה היחידה היא מהארובה לשמיים.
זה רק נראה שביל ליער פיות ... אבל זה שביל ליער מוות, בלי רוח ובלי חיים.
התחנה האחרונה טרבלינקה, ריקה. לא אפר ולא ביתן. רק עץ אחד גדול באמצע ו-17 אלף אבנים מסביב ושברי עצמות עמוק באדמה.
תודה רבה לכולם.
תודה לכל האנשים שנתנו לי את האפשרות ליסוע לשם ולחוות.
תיסעו גם אתם ותנציחו את הרגע...ותזכרו.
בבקשה, תמליצו ושטפו. בבקשה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
