Oh yes, the past can hurt. But you can either run from it, or learn from it."

אז כשהחיים מתחילים באמת ולא נשאר כבר דבר להגיד

אתה מתחיל לחיות את החלומות שלך בלי לפחד יותר מידי

כי יש יותר מידי דלתות לפתוח.

יש יותר מידי רצונות ושאיפות..

טוב,אז נראה לי תמיד יש לי תתקופה הזאת שיש לי משהו חדש בחיים

אני חוזר למקום הזה. 

הכל התחיל בגיל 14 וחצי, מאז סיימתי תיכון, התגייסתי, שירתתי בכבוד בצבא ההגנה לישראל ובאמת שהרגשתי גאווה

בכל מה שעשיתי. כמובן שהמון השתנה ,לא נכנס לפרטים ונחפור.

 הפכתי לבנאדם בוגר,יותר פילוסוף ממה שהיתי,עם הגיל זה מתפתח מסתבר,כמו כל דבר...

המקום הזה השתנה והכל פה שונה,לא אומר שזה טוב כן? הרבה מהגדולים פה כבר עזבו

אלה שהערצתי וראיתי בהם ולמדתי מהם הרבה בשביל להשתפר בכתיבה שלי..

אבל בתכלס, תמיד ידעתי שאני פה לא בשביל הציפיות,מי שישים לב למטה, היו לי מספיק צפיות מכובדות שהיתי פה פעיל..

אני פה בשביל לפתוח את הפה שלי. ולא אכפת לי היום כמו בתיכון, שאנשים יריצו על זה דאחקות, במילים אחרות? התבגרתי,

הבנתי שאף אחד לא באמת יכול לסתום לי את הפה, ואף אחד לא יוריד לי תביטחון שרכשתי..

ברור שאף למעלה זה לא הדרך.. אבל כן,יש לי אג'נדה ואני אגיד מה דעתי.. ( עובדה,אישה דורסנית ודוחה עשתה מזה קריירה בשקל ולקחה מיליון שקלים )

תאהבו אותי בכיף, לא רוצים לקרוא,לא נורא,אני פה בשביל עצמי :)

אז התחלתי את החיים ואני אדון לעצמי, איך מכילים את כל האושר הזה...

לעשות מה שבא לי, לעבוד ,ללמוד, להגשים שאיפות ובעיקר? להנות.

עם כל מה שהולך פה במדינה.. תנו לעצמם להנות מהחיים,גם אם קשה... וגם אם רע..

תמיד אפשר למצוא את הטוב בהכל.

אופטימי אני לשם שינוי,אף פעם לא היתי ככה.

יאללה מספיק בשביל התחלה חדשה... מקווה שנצליח להשאר פה ולכתוב.

ותקראו לי סימבה (;

נתראה בשמחות מי שלא תהיו!