לפני שאני מתחיל את הפוסט הזה חשוב לי לציין,שאני מאוד ציוני ומאוד אוהב את המדינה שלי.
אז ככה,לפני 19 שנה,נרצח ראש ממשלתנו רבין.
יש האומרים שאיתו מת החלום , שנקרא השלום. היום אנחנו רחוקים שנות אור מהדבר הזה
יש האומרים שבכלל לא קיים דבר כזה ויש כאלה שאומרים שכמה שעכשיו נראה שחור
זה עוד יקרה.
כן גם אני אופטימי שזה יקרה.
אני מאוד ימני בדעותיי.
לא היתי מוכן לחלק את המדינה בשום אופן. אפילו לא גרגר.
רבין היה אישיות מיוחדת. עמד בתפקידים בכירים, שר הביטחון, רמטכ"ל ראש ממשלה.
לפני הכל בנאדם. לכל בנאדם יש דעות. לא כל אחד יסכים עם דעותיו.
אך לרצוח בנאדם על דעותיו? לרצוח אישיות שגרמה לרבים לחלום שכאן יהיה אפשר לחיות אחרת.
19 שנה לאחר מכן. השנה 2014. איפה אנחנו עומדים?
ארגוני טרור סביבנו, כל קיץ מבצע אחר מול החמאס. ממש כמו מונדיאל. רק במקום 4 שנים
אנחנו חווים את זה כמעט כל שנה.
מלחמה על הר הבית. תמיד היתה ותמיד תהיה,כרגע? אנחנו בשיא חדש.
אינתיפדה שלישית בפתח? יכול להיות שכן. סכסוך על ירושלים בשיאו.
פיגועי דריסה. יידוי אבנים.
התרסקות פוליטית. הממשלה לא אחידה בדעותייה. כל אחד מושך לכיוונו.
אנחנו? בעיקר סובלים מכל כיוון. יוקר המחייה,פחד ממבצע שיכול להגיע בכל רגע.
ולא די בכך,האלימות חוגגת. בכבישים. במגרשים.
איפה שמעתם על זה שאוהד מתפרץ למרגש להרביץ לשחקן של הקבוצה היריבה?
על תנועה שהוא עשה לקהל, אז הוא עשה להם "פיו פיו" מה אתם בני 6?
שוכחים שלפני שניה כולנו היינו במצב של מלחמה?
אז צריך מלחמה בשביל שהעם יהיה מאוחד?
שוכחים שזה שנגמר מבצע. זה לא אומר שיש שקט באמת.
זה השקט שלפני המבצע הבא והבא והבא.
אם היינו באמת מאוחדים, הכל היה שונה.
יש יותר מידי שנאה במדינה הזאתי.
שאין אמפתיה,אין אהבה לזולת,אין עזרה הדדית.
אין קיום.
אנחנו צריכים להבין את זה שאין לנו מדינה אחרת לחיות בה,
גם אם בדשא של השכנים יותר זול.
גם אם שם טיפה יותר קל.
תחיו תאהבו תהנו תלחמו על מה שחשוב לכם
תהיו גאים בהיותם במדינה שלכם
אל תהפכו את המדינה הזאת למדינת שנאה.
זה ששונאים אותנו בחוץ,זה לא אומר שאנחנו צריכים
לשנוא אחד את השני בפנים.
ודרך אגב,אני מרגיש יותר טוב,הסופש מנוחה עשה לי טוב.
מחר חוזרים לשגרה ולעבודה.
שיהיה לנו שבוע טוב מלא חוויות והרבה בריאות!
אוהב אותכם,
סימבה 
בבלוג זה
בכל הבלוגים
