חבל שאני בת... ושאני בת 16 ושהחיים ממש אבל ממש לא אחלה

כמו תמיד, זה נראה שהחיים שלי הם כל כך יפים, כל כך מעניינים, אני פשוט אחת השקרניות הטובות, אני פשוט אלופה בלשקר שטוב לי...

אני מתחילה ממש לשנוא את עצמי, את המשפחה, את ה"חברים" אני כבר מזמן שונאת, הם לא שווים כלום, הם בני זונות שכמוהם עוד לא פגשתי

להסביר את עצמי? אוקיי

את עצמי אני שונאת כי אני לא מספיק, לא מספיק יפה, לא מספיק רזה, לא מספיק חכמה, שום דבר בי לא מספיק

נמשפחה? הם אלה שגרמו לי להרגיש ככה, תודה אמא על כל הימים שאמרת לי שאני שמנה ושבקרוב אני לא אצליח לעבור בדלת, תודה שכשאפילו הייתי רזה אמרת לי את זה, תודה שכשאני מנסה לרזות אתה גורמת לי לאכול, תודה שכל פען שאנחנו הולכות לחנות את אומרת לי שאני נראית בכל דבר פרה, תודה שכל פעם שאני צריכה משהו חדש את יורדת עליי ששוב השמנתי, תודה שאת אומרת שכשאני צריכה חזיה חדשה זה לא כי החזה גדל זה כי השמנתי, תודה כשכל פעם שאני רוצה בגדים חדשים את אומרת לי אולי עוד תצליחי להרזות

ולחברים? הם בחיים לא יצליחו להבין, כי אני ילדה כל כך "יפה" ובכללי תמיכה מהם אני לא אשיג

גם כן חברים לבקש ממני בגדים ונעליים ולשמור אותם חצי שנה אצלך בארון חצי שנה אבל כשאני מבקשת שמלה מזדיינת ומסריחה שקנית באיזה 100 שקל אז זה לא

ככה פשוט לא

אז באמת תודה, גם כן חברה

ראיתי אצל מישהי בבלוג את המשפט איך ילדה יפה וחכמה נכנסת עולם מראות מעוות שבו היא שמנה והאוכל הוא האויב (או משהו כזה לא זוכרת בדיוק)

אז כל זה קורה ככה, הורים נחמדים ואנשים תומכים

כבר כמה שנים שאני לא מסוגלת לאכול ליד אנשים, כי אני בטוחה שהדבר היחיד שהם חושבים כשהם מסתכלים עליי זה משפטים בסגנון איך היא בכלל יכולה להרשות לעצמה, תקופות שלא הייתי אוכלת בכלל, תקופות של דיאטות קיצוניות, וכל פעם, כל פעם שאני מחזירה את עצמי למצב נורמלי, שאני מתחילה סוף סוף לחזק לעצמי את הבטחון העצמי, משהו כזה שובר אותי, עוד משפט של אמא, עוד מבט לצלחת שלי, ואחרי זה שאלות של למה לא אכלתי?

נו באמת, באמת צריך לשאול את זה? היא באמת לא מבינה? למה לוקח לי שעות להתארגן, למה כל פעם שיוצאים העיניים שלי טיפה אדומות, למה אני לא יכולה להפסיק לעשן, כל כך הרבה דברים היא לא יכולה להבין, ושום דבר מזה אני לא יכולה להסביר לה

אני רוצה פשוט להעלם, להעלם ולשכוח, להפוך לעשן של הסיגריה המזדיינת שלי, בתור עשן, אני פעם לא ארגיש לא מספיק טובה...

פריקה מטומטמת יש לי יותר מדי על הלב, כל כך יותר מדי, ואין לי עם מי לדבר, כל האנשים שאני יושבת איתם לא מתאימים לשיחות כאלה, הם לא יכולים להבין...

אז נעבור לחלק היותר נורמלי של הפוסט

פורים עבר בהצלחה ענקית

מסאקאר היה פשוט מושלם, היה כל כך כיף להשתחרר שם, זה בדיוק מה שהייתי צריכה בשביל לנוח קצת, לחזור לעצמי, שכוח את כל מה שעובר עליי לפחות ללילה, אני כל כך אוהבת את תל אביב, בעיקר בלילות, הכל שם כל כך יפה, רחובות קטנים, הרבה מכוניות, אף אחד לא שופט אותך, לאף אחד לא באמת אכפת, אני כל כך אוהבת את זה, הרוב חיים בבועה שהכל מעולה אצלם ואצל אחרים, זה כל כך מדהים אותי.

הייתי מתה לגור בתל אביב רק בשביל לצאת כל לילה לטיול לילי

אניוואי הפעם הטיול הלילי כלל חיפוש אחרי אוכל (מרוב התארגנות שכחתי לאכול אותו יום והתחילה לי סחרחורת ומה שחסר לי זה להתעלף במועדון)

ובסוף מצאנו איזה שווארמה, היא הייתה אחת המגעילות אבל הייתי כל כך רעבה שאכלתי הכל (טוב נו עם איזה ליטר טחינה מעל לא ממש הרגישו את הטעם XD)

ובבוקר חזרתי לרכבת שעתיים נסיעה הביתה, מונית כי הרגליים כבר הלכו לי לגמרי ולישון 6-7 שעות ולקום כי

שנה עם החבר

אז הלכנו למסעדה ונהנו מאוד, לא להאמין שכבר עברה שנה שלמה שאנחנו יחד

ואם כל יום אני אוהבת אותו יותר ויותר

תחפושת הפיה שלי

התמונה היחידה שחיבבתי