לספר על ההבדל? הוא לא קיים.

בדיוק באותו האופן שבו כל יום חולף חומק מבין האצבעות, לפעמים ממש מחליק על הציפורניים או שובר כמה מהן בדרך, בדיוק כך גם היום הזה חלף, מערכת העצבים לא מתפקדת, הסימפוניות נואשות מחפשות מפלט מהגוף הרשע הזה שפוגע בעצמו תדירות כפי שהמוח המפקד דורש כפי שהנפש המעורערת מספקת רף חדש של אי וודאות.

היית חושב לעצמך, ואתה עדיין, בטוח שתהיה לך מסקנה, ותחייה את החיים שלך באופן מספק יותר, מציאותי יותר, רגשי יותר, )זה לא אנוכי שאנחנו אוטומטית משליכים דבר כזה על עצמנו ?(  והנה זה עבר חלף ואני בעיצומה של התחלה חדשה עם אפס מסקנות ואולי אפילו יותר טעויות ממה שהייתי מדמיין. לפעמים אני מבקש לחזור אחורה.. לתת לעצמי היישן, הצעיר והרענן להחליט בצמתי דרכים במקומי. כל כך מותש עייף וציני. כאילו שאם אני לא בזמן שיבוץ לשמירה סטטית על גבולה הצפוני, או המזרחי, של פאקינג מדינת ישראל, אין לי טעם או יכולת לנסות לחשוב באמת על כל מה שקשור אלי באופן אישי.

זה חומק ממני. חולף רץ ומחמת האפשרויות והדלתות שנסגרות אני אובד ורץ הלאה מונע מהן שםם רגל ואבן וממשיך לדלת הבאה שלא תסגר.

שוכב עם יותר בחורות באותו זמן משיכול לזכור לברך ביום האישה.

שומע יותר אומנים משהאייפוד יכול להכיל

משתעמם מוודאות. מפחד מבדידות. כאילו שכל הדיבורים על הפחד הם הדרך הכי לא אמיתית וכנה להודות שהוא ישאר שם לנצח.

אני בטראומה בהתממשות. לא משנה איך נהפוך את הקערה היא תשאר מלאת סדקים וסתירות וכזבים.