ובעוד אני תופר פיסת בד ניילון כתומה, בצמוד לפיסת בד ניילון אפורה, באיטיות ובעדינות,

אני נזכר שנשאר לי רק יום אחד עד שאני אמור להגיש את דברי לעיתון עמותת מ.ל.א

יש מוזיקה רועשת ברקע, אחותי הגדירה אותה כ"חלום פסיכוטי של אמן שהיא לא מעוניינת לשמוע"
 אני לובש בגדים רפויים ביותר, חושב לעצמי, ברחמים עצמיים,

כמה קשה להיות אני, כמה זה מורכב, כמה אני באמת אבוד, ומבולבל, ואבוד ומבולבל.

אני בסוף שבוע, דהיינו, חופש זמני מהצבא, מהמשימה שלי, שהיא להיות שליח ונציג על מדים במסגרות פורמאליות ובלתי פורמאליות לחינוך. (ידעתם שילדים בקרב העדה האתיופית מקניטים אחד את השני בעזרת המילה הבאה – 'עולה' ? לדוגמא "איזה עולה יצאתי") מה שאומר ß איזה כיף! חופש! אני יכול לעשות, כל מה שאני רוצה! לטייל איפה שבא לי! לחגוג עם כולם!

אבל זה לא ככה,

לא כל כך כיף לי, אני מרגיש כבול למנהגים והרגלים שבניתי, המצב הכלכלי שלי, הרעוע, הוא תוצר ישיר של התנהגות לא נכונה, שלי, כך שבמקום להחליף אוהל, אני תופר את הישן. יש התארגנות של אנשי חופש בארץ ישראל, אשר הקימו מחנה פתוח ואוהב לכל אדם, בלכיש, ולא מתחשק לי להציג את עצמי בפני אנשים שכה שמח להם.

אני באבל, ואני בבושה, אני בהנמכה עצמית, ואני בהתנשאות, ואני אוהב את זה, אחרת לא הייתי מייצר לעצמי רגשות שכאלה, אני מפחד. הרשו לי להפנות אתכם, קוראיי היקרים – לשיר הבא – שיוצר על ידי 'מחלקת העיטים', באלבומם – אף קר – "ארוחה לשניים" https://www.youtube.com/watch?v=-JqXqFCSioU

השיר המלנכולי הזה מסתדר לי בול, אישה מפחידה מציעה בצורה מאוד מפחידה לשבת לאכול איתה ארוחת ערב, עם מוזיקה רכה, ויין, ואוכל טוב, והאמן, משקשק במכנסיים. הקהל מריע, והשגרה – בלתי נמנעת

בזמן האחרון אני סוגר מעגלים. מתחיל וסוגר, מסתובב ונעלם, ממשיך הלאה,

בדיוק במקום שבו למדתי לנווט כשהייתי בכיתה ט', חזרתי על מדים, והנחתי תלמידים כיצד ראוי להתנהג בצבא. הם זחלו על העפר וידיהם דיממו לאחר המאמץ, והרגשתי, גאה. באותו בסיס גדנ"ע פגשתי את המורה אשר ניהל את קורס הניווט הנ"ל, הוא היה עם התלמידים שלו מבית ספר אחר, וגם הוא היה בעזה בזמן צוק איתן, במילואים.

לא היה לי זמן, לעכל, את כל החוויה הארורה הזו, מרגיש לי כאילו לפני יומיים קיבלתי מדים, שרתי שיר שאני מאלתר בזמן שיורד גשם ואני רועד מקור במסדר סמל הראשון, ולמחרת כבר הרגתי בני אדם שניסו להרוג אותי, והיום אני פה, כותב. כשהייתי ילד נבחנתי לבית ספר מיוחד למדעים ואומנויות, אני מניח שהייתי בלאגניסטי מדי בשביל להתקבל (שכנעתי את כולם ללכת יחפים, זרקתי את הפלאפון כדי לבדוק מתי הוא ישבר..) לא הבנתי אז את כל הקטע של הילדים שנבחנו למגמת האומנות. מה זה בכלל? לשבת שעות ולשחק בפלסטלינה, זה לא קשה. אני הייתי בקטע של המדעים והפיזיקה.

והיום?

היום החלום שלי הוא ליצור. אין דבר שמחייה אותי יותר. כשניגנתי בפסטיבל למען שלום עולמי לא מזמן, אנשים רקדו משהו כמו 20 דקות והרגשתי את האלוהות זורמת דרכי, וכאן, מתחיל הבלבול.

בסוכות, היה לי חופש של שבועיים. כמעט ולא יצאתי מהבית. לבד, ובודד, ואף אחד לא באמת נמצא במקום של להיות התמיכה המדויקת שאני צריך, כי הרגשות האלו, שאני מתאר, מפחידים מאוד, ואף חבר לא ירצה לאכול בצל לנצח, לכל אחד קשיים משלו.

כשנכנסתי לעמותת מ.ל.א, לסדנה, הייתה זו יד הגורל, המדויקת, וכמעט שאין לי כוח לתאר את זה מחדש, כי כבר עשרות פעמים ניסחתי את זה בצורות שונות לאנשים שונים,

אבל מגיע לכם לשמוע, קוראיי הנאמנים,

בעזה, מילאתי פקודות,

ולפעמים גם צרחתי פקודות,

למפקד המחלקה שלי,

שנרדם בזמן שמירה במארב,

שכמעט הרג את כולנו כשרצה לזרוק רימון על עמדת מטענים שכללה 20 ג'ריקנים של בנזין.

ומהר מאוד, כתבתי במכתב לאהובה דמיונית, "אם אאלץ להמשיך עוד יומיים שכאלו,

אצטרך להחליף את עצמי במישהו אחר, ממלא מקום, כי כל האלימות הזו קצת גדולה עלי."

כשיצאנו מעזה לא יכולתי לדבר.

לא יכולתי לבחור

לא נשאר בי יותר מדי,

חברים אמרו לי מתי לאכול, מתי להתלבש.

ואז שוב היה לי "חופש"

הכנתי לעצמי שלט, היה כתוב עליו "צפונה" ומעין שושנת הרוחות מצוירת בגאון

והגעתי לתחנת אוטובוס. תכננתי לקחת טרמפים. אבל לא הספקתי להוציא את השלט וכבר רכב עצר

פתח את הדלת

שאל אותי

"אתה נראה כמו מישהו שרוצה לקחת טרמפ צפונה, רוצה להיכנס?"

ונכנסתי

ואז הוא שאל; "אתה יודע מה זה ריינבואו?"

והנהנתי

והוא לקח אותי, לאותה התכנסות שהזכרתי מקודם, של אנשים חופשיים

והתחלתי להרגיש שאני מסוגל לדבר, ולהחליט, והיה לי טוב יותר, וחייכתי.

ושם, בין השאר, פגשתי צעירה, שסיפורי נגע לה.

ומהר מאוד היא רשמה אותי להתנדב בפסטיבל לשלום,

והכירה לי את עמותת מ.ל.א.

וככה הגעתי, בלי לדעת יותר מדי מה למה ולאן,

לבית ברל, שהיה מלא בפרצופים נבוכים של סטודנטים,  ופרצופים כמעט תחמנים של אסיסטנטים.

היה נחמד לומר שלום, להציג את עצמי בביטחון, להרגיש שלעשן סיגריה זה לא בסדר,

ואז זה התחיל, התכנסנו כולם, והבטנו בעיניים, כוכבי כלשהו.

אני מניח שאני דוגמא דיי קיצונית,

לפלא הזה, שכולנו יצרנו. סביבה מחבקת. אוהבת ומקבלת. יודעת ואופטימית.

עם הנחייה שכזו, איך אפשר שלא להיות בטוח, שהעולם נעשה בטוב, ובטוב הוא ימשיך.

שאנו קובעים מי אנחנו ומה אנחנו רוצים. מה עושה לנו טוב. 

הייתי צריך את החיבוק הזה. והאהבה הזו. יותר מהכל, היו אלה יומיים ביקום מקביל, של אושר ואהבה, ועצב ואמפטיה, כל רגש הוא טוב, כי כל רגש מייצג כנות פנימית. משיכה.

אבל רומא לא נבנתה ביום אחד, והיה עלי לחזור לבסיס צבאי ולהנחות תלמידים בבסיס גדנ"ע כבר למחרת.  לא היה לי זמן לעכל, החיים במרוץ מתמיד.  אבל התזכורת הזו, שיש אנרגיה טובה, איי שם, שמחכה לי, היא זו שנותנת לי את הכח והסיבה לקום בבוקר, כשאני מתמודד עם נוער, שרואה וחווה דברים מעט אפלוליים בסביבות חשוכות.

ואם אני, שבמקרה, מוחלט, הגעתי לפורום הזה,  קיבלתי את החיבוק הזה, את האהבה, הסקרנות, הדאגה האימהית,  הצלחתי להפיק ממנו זיכרון חיובי שכזה, שמעודד אותי להיפתח לעצמי, להיזכר בדברים אשר השארתי מאחור, באדם החדש שאני בונה – עצמי – באהבה שבה אני חושב על המושג הזה, החדש בחיוניותו –

"אני"   

מניח שדמויות אחרות, יכולות למנף את החוויה לגבהים אדירים ונפלאים עוד יותר,

אין לי ספק, שעמותת מ.ל.א. יוצרת אור בוהק בעולם שלנו, שחלקו ריק, וחלקו אש.