* הערת המספרת: ארוך מעט, אולם שווה קריאה, אם תשאלו אותי, וגם יש שם גיי-סקס, אם לא מתיאשים מהר.
זהו סיפור אמיתי, לא שיניתי דבר, רק את השמות אולי- עבר זמן רב כל כך, שאיני יכולה עוד לזכור.. :)
ענני סערה קפאו
במקומם, מחכים לרוח
עולם עצר נשימתו
סופה ממתינה לפרוץ
לאורה של זריחה קרה
אלפי מילים אמר לי מבטך, כתפילה
בלי מילה, בלי מילה
נצח עבר, בעיוורון מוחלט
כה קר, כה שומם
סודך את ליבי קרע
לקחתי אותו איתי, לקבר
שבמצולות
רוח, סופה
תלשה את האור, משמי הבוקר, לפתע
אפלה כה חונקת
אפלה כה קרה
הושטתי את ידי
נאחז בתקווה קלושה
אך הספקת לומר
ודעך העולם
לא זכית, לתשובה
לנגד עיניי ליבך עולה באש
נצח שלא ידעתי
רוחות חדות
קרעו וידוייך לגזרים
הגלים המכים
מחקו עקבותיך
אך לא אבדה לי מילה
אך לא אבדה לי מילה
הושטתי את ידי
נאחז בתקווה קלושה
אך הספקת לומר
ודעך העולם
לא זכית, לתשובה
הנסיך הלוחם עמד בגבו לשמש העולה- דמות גבוהה על רקע הים האפל. השמיים האפורים נראו לחים, כאחרי גשם, ואור השמש החיוור הפיח בהם גוון חולני. הים היה שקט, ותחת השמיים הכהים נראה אטום. אויר הבוקר היה קר, צורב, אולם במרחק מה מקו החוף השתרעו כרי דשא ירוקים. קיץ.
שום רוח לא נשבה, אולם זה לא היה חשוב- הם יצאו אל הים, הם יחתרו.
"יוהאן!" קול מאחוריו העיר אותו מבהייתו והנסיך הסתובב.
לא היו דרגים רבים בצבאו של הנסיך, רק אותו בראש ההיררכיה, את המלך (שעתה זה כל מה שהיה- תואר ריק ולא אדם) ואת האיש הזה, אותו כינה יוהאן שר מלחמה והחשיב לסגנו ויועצו.
כך תמיד קרא לו, בשמו הפרטי, משיל מהעולם במילה אחת תארים ומעמדות, אולם כשהיה יוהאן משיב, כשהיה מביט בו, הוא השפיל את עיניו, כאילו לאות כבוד.
הנסיך יכול היה לשמוע אותו מתקרב גם אם לא היה קורא לו- המגפיים הכבדות שלו היכו באדמה הקרה וחרב הענק שלו שיקשקה בין הטבעות שהחזיקו אותה על חגורתו.
הוא עצר מול הנסיך וחייך- הבעה נדירה על פניו. הוא עמד בגבו לשמש ואורה החיוור מאחורי ראשו גרם לשיערו הארוך והבהיר, אותו הוא לא נהג לקלוע לצמות, לבהוק באש זהובה.
"הצבא מוכן לצאת." הוא אמר, אולם החיוך לא סר מפניו גם באומרו דיווח יבש זה.
"מצויין." יוהאן רטן חזרה, קולו עוד צרוד, קול של בוקר.
שתי ספינות עמדו לצאת לים, חמישים לוחמים על כל אחת.
בראש ספינה אחת יעמוד הנסיך, סגנו ינהיג את השניה. בחושבו על כך התחוור ליוהאן שאין אדם אחר עליו היה סומך להנהיג כך לצידו, אף אחד מלבד לאיש זה.
לרגע ארוך מצא את עצמו יוהאן בוהה בעיניים הבהירות שהפעם לא הושפלו אלא צפו בו ישירות, ובתחושה המשונה שהבוקר הביא איתו, יוהאן היה מוכן להישבע שיש דבר מה שהאיש אינו אומר לו, יש דבר מה שאינו כשורה היום.
הוא רצה לשאול אולם לא ידע מה הייתה שאלתו בכלל, ולא הצליח לחשוב על המילים הנכונות לתאר אותה.
"רצית לומר לי עוד משהו?" הוא שאל לבסוף וגאל, כאילו שאלתו העירה אותו, ניער את ראשו קלות מיד, אמר שלא ופנה ללכת.
שתי הספינות הארוכות היו בין הגלים תוך רגעים ספורים.
עננים כהים וכבדים היו תלויים באופק, במזרח, ויוהאן חשב על אביו. זה היה בוודאי אומר שאין זה יום טוב לצאת אל הים. מה אם סערה תתחיל. וזו בדיוק הסיבה בגללה אני בים, ולא אתה, איש זקן, חשב יוהאן ותחושה של דחייה שטפה אותו.
הוא חשב להרוג את אביו פעמים רבות בחייו. הוא היה איש חלש והדבר עורר ביוהאן בחילה. הוא חשב על כך, אולם בכל פעם מחדש הבין שלא יעשה זאת, משום שהחיים מהווים גורל אכזר בהרבה בשבילו- הוא מקולל בחיים, נותר חי וחסר נשמה, חי וחסר קול, מוות בחרב- מוות של כבוד- לא יהיה מנת חלקו לעולם. הוא אף לא נושל מתארו כמלך, אף על פי שלא היו יותר החלטות שהוא קיבל, ובנו היה המושל האמיתי בו האנשים הכירו.
יוהאן היה צעיר, עשרים וחמישה אביבים מלאו לו עתה כשהשלג נמס והוא היה המלך האמיתי, על אף שעוד נקרא "נסיך".
גאל שירת את אביו, לפני שעלה יוהאן באופן בלתי רשמי לשלטון, והמחשבה על כך מילאה את הנסיך הצעיר בושה. כל אדם שבא במגע עם אביו לפניו עורר שמץ של מבוכה אצל הנסיך, ובחושבו על כך היו תווי פניו החדים ממילא נעשים קודרים אף יותר, עיניו היו נמלאות אש קפואה שתאמה את האש שהעירה השמש בשיערו האדמוני הכהה.
אולי דם היה הדבק שחיבר בינו לבין אביו, אולם זה היה הקשר היחיד בין השניים- אדם חלש ודוחה זה לא יכול היה באמת להיות אביו של לוחם חסר מורא כפי שיוהאן היה. הרעם היה אביו האמיתי.
בעוד צליל התוף קובע את קצב החתירה מעל לרחש הגלים, שקע יוהאן במחשבות. זה לא היה זמן טוב למחשבות, אולם הן שטפו את יוהאן כאילו לא הייתה לו שליטה עליהן.
הוא חשב על אביו ועל כל הדברים הקשורים אליו אותם ניסה תמיד להרחיק מדעתו בכל עת. הוא חשב על גאל, גאל יעץ לו לחוס על אביו ויוהאן חשב שאין זה דבר הולם שסגנו יאמר. אולם גאל לא אמר עוד מילה בעניין ולא הזכיר את הנושא שוב. הוא מעולם לא נעשה סגנו באופן רשמי, ועם זאת, מאז נעשה יוהאן לשליט הבלתי רשמי, לא אמר גאל עוד לאביו מילה, כאילו נעשה אדם זה בלתי נראה.
גאל היה מבוגר ממנו בשנים אחדות, גבוה ממנו במעט, ועל אף שיוהאן היה חטוב וחזק, גאל נראה איכשהו תמיד גדול יותר, מוצק יותר, רחב כתפיים ויציב כהר. יוהאן היה תוהה לעיתים מדוע לא נישל אותו מהשלטון ותפס את מקומו מעולם. הוא היה יכול לעשות זאת, אילו רצה, יוהאן הניח. יוהאן היה נלחם בחירוף אך הוא מוכן היה להתערב שגאל היה המנצח בסופו של דבר.
אך גאל מעולם לא איים על מעמדו. תמיד היה לצידו, שקט רגוע ונאמן, ככלב גדול. כזאב פראי, שמרכין את ראשו רק בפני בן אנוש אחד, עלתה לפתע המחשבה בדעתו והוא ניער את ראשו להשתחרר ממנה, זו הייתה מחשבה משונה.
הוא היה צריך להפסיק עם כל אלו, עם המחשבות המשונות והלא נחוצות האלו. אביו היה עתה בלתי נראה וחסר חשיבות, וגאל היה לצידו ולא היווה איום, ולא היה טעם לחשוב על כל אלו, לא כשהוא היה בדרכו אל לב ים, חמישים אנשים תחת פיקודו, ועליו להיות עירני. מה לו ולאביו, ולדימויים של זאבים הבוקר?
הצלפה חדה של רוח בפניו תלשה ממנו את המחשבות. רוח ממזרח, עליהם לפתוח מפרשים והם יוכלו לרכב עליה קדימה.
הוא החל לפקוד על אנשיו, וממרחק שמע את קולו של גאל, מהספינה האחרת, נישא על גבי הרוח, שואג פקודות.
אם תשמור הרוח על קצבה, הדבר יקצר את מסעם משמעותית.
ונראה שכך היה- הרוח הצליפה בחוזקה, מתגברת מרגע לרגע, ויוהאן חשב לפתע שמשב זה הגיע ללא כל התרעה, הרי כשיצאו אל הים האויר עמד דומם.
אולם זה לא היה משנה. הייתה את הרוח והיה עליהם לנצלה.
המהירות מילאה את ליבו של הנסיך בהתרגשות, הוא היה מוכן ללחום, דמו געש במוכנות לקרב, חרבו הייתה רעבה לדם. דבר בעולם לא יכול היה לרגשו יותר מהציפיה למלחמה, ואחריה, הלחימה עצמה.
ובאמת, מלבד לתאוות דם, אין בי שום רגש, חלפה בו המחשבה פתאום ושוב היה עליו להתנער ממנה. אין זה הזמן למחשבות.
אך עוד לפני שהספיק יוהאן לנער את ראשו מהמחשבות ולמקד את עיניו, כאילו נפתחו שערים בלתי נראים בשמיים וגשם החל לרדת פתאום. הרוח, שאמנם עמדה לצידם, גם העיפה את ענני הסערה אליהם, הבין יוהאן פתאום, והעננים הכבדים לא יכלו לחכות ושפכו את מלוא תכולתם עליהם. הטיפות הקרות נעשו תוך רגע מטיפטוף קל למטר כבד והתחזקו יותר ויותר עד שנעשה הגשם לוילון שלא איפשר להם לראות ולשמוע דבר מלבדו.
תוך רגעים ספורים היו השמיים לכהים, אור השמש נכבה והעולם נעשה אפל.
ברק חד פילח את השמיים והגלים- כאילו היווה הברק פקודה- נענו לו מייד בריקוד סוער, עולים ומשתוללים, מטלטלים את הספינה הארוכה מצד לצד בפראות.
המוכנות לקרב שפעמה בעורקיו של הנסיך היוותה מקור לקור רוח, והסופה הפתאומית לא יכלה לסדוק אפילו את הרוגע שאפף אותו. "להרים מפרשים!" הוא פקד על אנשיו, קולו מצליח אך במעט להתעלות על השאון סביב.
לפתע מחשבה חדה פרצה לתודעתו של הנסיך. היו סלעים, במרחק כמאה מטרים מהחוף. שני סלעי ענק שניצבו כשערים, כאילו נועדו לסמן את הנקודה בה אינך במולדת יותר, את הנקודה ממנה כבר אין חזרה, היה יוהאן חושב. איפה היו הסלעים עתה ביחס אליהם? כמה קרובים? מסך הגשם לא אפשר לו לראות. השמיים והגלים כאילו התמזגו לאחד- העולם היה כולו אפור וטורכיז, מערבולת קרה בתוכה הסלעים נבלעו ולא ניתן היה להבחין בינם לבין הרקע הסוער.
בהבזק הברק הבא ראה לפתע יוהאן את הספינה השניה, גאל היה דמות מטושטשת וכהה, ורק שיערו הבלונדיני הארוך, שהתעופף עתה לכל עבר ברוח, איפשר להבדיל אותו מהאחרים. היה נדמה ליוהאן שהוא מביט בו אולם זה לא היה באמת הגיוני, הוא לא יכול היה באמת להספיק לראות זאת ברגע כה קצר, מהמרחק, עם מסך הגשם והגלים המתנפצים ביניהם.
הוא היה מוכרח למצוא את השער. הוא היה מוכרח לדעת היכן הסלעים היו על מנת שיוכלו לנווט ביניהם.
אך הוא לא היה צריך לחפש אחריהם עוד זמן רב- כשהברק כבה והשמיים שבו להיות מסך של אפלה, טלטלה אדירה אחזה בספינה והוא יכול היה לשמוע את העץ הנשבר חזק מאת צרחת הרוח או שאגת הגלים, זעקתה של הספינה בעודה מתנפצת לרסיסים עטפה את העולם. רגע אחד הם היו על גל גבוה, יד ימית שהרימה אותם אל על, כאילו מציעה אותם כמנחה לשמים, וברגע הבא הם התנפצו והתעופפו לכל עבר.
הורטיגו סחרר את ראשו והוא לא ראה דבר. הוא הרגיש התנגשות, כאב כהה ומטמטם ברגלו, סחרחורת ומים. משהו מנע ממנו להזיז את גפיו, והוא לא יכול היה לנשום. הוא היה מתחת למים, ארכו רגעים ארוכים עד שהבין זאת.
אולם שם, בעולם התת מימי הדומם, שם נעשה יוהאן מודע לדבר נורא אף יותר מהסלעים עליהם התרסקו או הסופה. כוח אדיר משך אותו הרחק, כוח הרסני, גדול מהסופה.
מערבולת פערה את לועה.
אם הספינה השניה לא התרסקה, במהרה היא תיבלע אל התהום השואגת שבים.
אור הבזיק מעל המים- ברק נוסף. הנסיך ניסה לנוע אל האור אולם לא היה יכול, הוא הזיז בקושי את ידיו אולם לא הצליח לעלות אל פני המים.
ובאור נראתה דמות פתאום, נעה לקראתו, שיער בהיר שהתעופף במים לכל עבר כהילה. יד תפסה בשלו ומשכה אותו מעלה.
הרגע בו הידיים החזקות משכו אותו חזרה אל האויר הרגיש כאילו שמיעתו חזרה אליו לאחר שהיה חירש. העולם שטף אותו באחת, מהמם ומציף.
גאל היה צמוד אליו, מחזיק בו, מנסה למשוך את שניהם אל הסלעים, אל השער, אל דבר מה שניתן יהיה להיאחז בו.
עיניו של גאל היו קבועות קדימה, על פניו ארשת של נחישות, יוהאן מצא את עצמו בוהה בו כמהופנט, כאילו לא ראה אותו מעולם לפני כן, כאילו לא הייתה את הסופה סביב והגשם הניתך והרוחות המיללות.
הוא כמעט והגיע אל סלע, אחז בו בקצות האצבעות, אולם האבן הקרה, מוכת הגלים, הייתה חלקה, לא ניתנת לאחיזה, והגלים המכים ניסו לתלוש את ידו ממנה. והיה גם את הכוח האדיר, המפלצת ששכנה מתחת לגלים ופערה את פיה, מנסה לשאוב לתוכה את הים כולו. הזרם משך אותם הרחק מהסלע כאילו היו עלים.
הם נסחפו לתוך ליבה של המערבולת.
הוא עמד למות, זה היה ברור לו, אולם המחשבה לא מילאה אותו חשש. היה משהו חדש באויר, משהו שהוא לא היה מודע לו לפני כן. זה היה שם עוד מרגע הזריחה, הוא הבין עכשיו כשחשב על זה, ואז, כאילו המוות הבלתי נמנע לא היה חשוב יותר, מצא את עצמו יוהאן שואל, צועק, לגאל מעל לשאגת הים: "מה רצית לומר לי?"
גאל כבר לא ניסה לשחות אל הסלעים, הוא רק אחז בו, מנסה לשמור עליהם מעל פני המים, נאבק רק בגלים שכיסו אותם כל כמה רגעים.
עיניו היו כצבע הגלים והשמים והמבט שלו היה מהפנט.
התשובה שלו נבלעה בתוך שאגת רעם שהתגלגלה בשמים אולם יוהאן לא היה צריך לשמוע את קולו כדי לדעת מה אמר. זה היה כתוב בעיניו, זה היה ברור עוד לפני שיצאו אל הים, בחיוכו, בבהייה המשונה הממושכת.
פניו של גאל עמדו בסתירה לכל התפאורה סביב- הרוגע שניבט מהן נראה הזוי באותן הנסיבות, זה לא האופן בו אדם אמור להיראות כשהוא יודע שהוא עומד למות, יוהאן חשב, וכאילו כתשובה, היה נדמה לו שהוא שומע את קולו של גאל בראשו.
לפחות אני אמות יחד איתך, אמר הקול, אולם הוא לא כוון אליו, היה נדמה לנסיך שזוהי מחשבה, מחשבה פרטית של גאל אותה הוא שמע באופן כלשהו.
המערבולת נעשתה רועמת יותר ככל שנסחפו אל ליבה, התחזקה, משיכתה הפכה למורגשת יותר. היה נדמה ליוהאן שהיא מנסה לתלוש אותם אחד מהשני וכאילו בתגובה, חיזק גאל את אחיזתו בו, כאילו היה בכוחה של זו להציל אותם.
על אף האפלה סביב, הרגיש יוהאן כאילו התבהר באחת העולם כולו.
הוא יכול היה לשמוע את קולו של גאל בתוך ראשו וכל מחשבה הרעידה אותו.
הוא נעשה מודע לפתע, כיצד צפה בו גאל במשך שנים, כמה אליו, חשק בו, ומעולם לא אמר מילה, ורק עתה, כשהם עומדים למות, הוא זוכה להרגיש את מגעו, להיות כה קרוב אליו. והמצמרר מכל היה שהסופה והמערבולת לא היו חשובים בעיניו, לא היה למותו שלו ערך, וכל שחשב באותם רגעים אחרונים היה שסוף סוף זכה להתקרב אל יוהאן, כמה שמח היה למות יחד איתו.
תמונה עלתה בדעתו פתאום, כאילו ראה אותה דרך עיניו של גאל, ובה ראה את עצמו- דמותו מטושטשת בגשם- מושלך מהספינה המתנפצת אל המים. הוא הרגיש את הנחישות של גאל בעת שצלל מטה, לא חושב על דבר מלבד לצורך להצילו. בליבו לא היה צל של ספק שימצא אותו, לא היה מקום וסיכוי לכישלון. האם הוא עצמו חש אי פעם רגשות כה עזים כלפי אדם אחר? שאל יוהאן את עצמו ולא ידע למצוא תשובה.
היו אלפי סיפורים בדעתו של גאל, גלגולי חיים שלמים מסודרים כתמונות, כרגשות וצבעים, אלפי יקומים מקבילים, מציאויות אחרות, חיים שונים בכל אחת, ובכל מציאות, בכל גלגול חיים הוא איתו. רגשותיו של גאל היכו בו חזק מהגלים- הכאב התמידי שנשא בליבו, הצער וחוסר התקווה.
בעולם בו חיו לא היה להם סיכוי, לא הייתה אפשרות כזו, ועם זאת גאל לא ויתר על רגשותיו אל יוהאן מעולם, גם כשידע שלעולם לא יזכה לממשם.
קטעי תמונות שטפו את יוהאן, חזקות מהגלים, מציאותיות להחריד.
מאז פגש בו גאל לראשונה, לא חלק האיש את מיטתו ואת ליבו עם אף אדם אחר. חיכה לו ככלב נאמן, שמר עליו ממרחק, הופך אותו למרכז חייו. מטרותיו התרכזו בו כולן- לשמור עליו, לדאוג לו, ליעץ ולהגן. לקוות שאולי, יום אחד... אך הוא לא העז.
והבוקר, לפני שיצאו אל הים, כשפנה אליו, לא יכול היה להסוות את חיוכו. יוהאן יכול היה לראות את עצמו דרך עיניו של גאל.
ולפתע היה ברור לו, ליוהאן, שהוא מסוגל היה לאהוב אותו. אם רק ידע מוקדם יותר, אם רק שחרר את הרסן מעל ליבו, הוא היה מסוגל לחוות אליו רגשות. רק לגאל, רק לאדם זה שלא השתחווה בפני איש, ואילו בפני יוהאן מוכן היה לרדת על ידיו וברכיו ולהתמסר כולו, לוותר על כל שליטה. המחשבה הזו הייתה מפחידה.
גל אדיר וקר שטף אותם, מתנשא מעליהם ודוחף אותם את מתחת לפני המים, ומתחת לגלים העולם היה דומם, אפל ומת. היה רגע, לפני שגאל התעשת ומשך אותם למעלה, שעיניהם נפגשו ואז העולם החשיך.
לפתע לא היה יוהאן יותר בין הגלים, בלב הסערה. קירות עשויים עץ הקיפו אותו, וביניהם כלואה הייתה חשיכה. ראשו הסתובב והוא הרגיש טעם שיכר בפיו, הוא היה מודע לכך שהיה שתוי.
הוא כשל לחדר, ושמע צעדים עוקבים אחריו, ואחריהם הדלת ננעלת. הוא ידע שהיה זה גאל, אם כי בחשיכה התקשה לראות.
הוא התישב על המיטה בכבדות ומיד כרע גאל לרגליו, מסיר מרגליו את המגפיים הכבדות. באפלת החדר יכול היה יוהאן לראות את הניצוץ בעיניו כשהציץ בו מלמטה.
גאל נותר על ברכיו מולו כשסיים, ויוהאן רכן אליו, מלטף את שיערו הארוך לפני שנישק אותו.
מחוץ לחדר עמדה המולה של קולות שיכורים, החדר עצמו היה טבול בחשיכה, בתוך ראשו של יוהאן ריצדה סחרחורת ובתוך כל אלו הוא טבע כשגאל היה הדבר המציאותי היחיד בעולם.
יוהאן יכול היה להרגיש את מגעו ממש, והיה מודע לדברים שלא גילה מעולם.
באותו הרגע גאל היה מתחתיו, ידיו מכופפות מאחורי גבו ויוהאן החזיק אותן שם בקושי, גם אז גאל ניסה להתנגד, ויוהאן ידע שהתנגדות זו אינה אמיתית, רק דרכו להכריח את יוהאן להכניע אותו, והוא לא נכנע בקלות. ידו הפנויה החזיקה את השיער של גאל, מושכת אותו אחורה. כתפיו של גאל היו מלאות נשיכות, את אלו הוא הותיר עליו.
"מדוע אתה גורם לי לרצות בך?" הוא שמע את עצמו מסנן מבין שיניו, בעודו חודר אל גאל בכוח, ללא שמץ של עדינות.
"אני... אה.. לא גורם לך כלום.." לחש גאל חזרה, מחזיק בקושי את קולו מלרעוד, "אתה פשוט.. מתרומם... עלוב!"
יוהאן נשך לו את הצוואר, מרגיש את נשימתו של גאל נעתקת. הוא קילל אותו בתגובה אולם יוהאן יכול היה לראות את שפתיו מעוקלות בחיוך למרות זאת.
הוא הרגיש את תשוקתו בוערת כלפי גאל כפי שלא הרגיש מעולם בחייו, כלפי איש.
ואז החיזיון נעלם כלא היה ויוהאן היה מודע לכך שהם שוב על פני המים.
הם היו קרובים עתה הרבה יותר אל המערבולת, אולם המוות הקרב איבד כבר מחשיבותו.
האם גאל ראה זאת גם? הוא רצה לומר לו משהו אולם לא היו מילים על לשונו.
ברק עז האיר את השמיים והעולם הוצף אור לבן מעוור, ושוב חשיכה נותרה ויוהאן לא היה יותר בין הגלים.
הוא היה ביער והלילה סגר מכל עבר. הצבא שלו היה ביער גם. הוא לא התרחק מרחק רב, רק רחוק מספיק על מנת שלא ימצא, על מנת שלא ישמעו.
הוא הפשיט את גאל וקשר אותו בגבו אל אחד העצים. דמו רתח בתשוקה אליו, והחשש שמא יראה אותם מישהו לא הצליח לצנן את אותה הבעירה.
יוהאן לא מיהר, הוא התענג על טעמו של גאל כשנישק את צווארו, ועל רכות שיערו הארוך תחת ידיו.
"אתה יפה כל כך."הוא לחש לו וצחק כשבתגובה גאל רטן:
"שתוק ותזיין אותי כבר."
"לא עד שתתחנן." הוא השיב, וידיו גלשו מטה, מלטפות ומתגרות.
"יוהאן, בבקשה..." גאל לחש, ואז הוסיף בגיחוך, "בטרם יבוא מישהו ויגלה שאתה הומו..."
הוא סתר לו בחדות, אומר לו שהוא חצוף, אולם לא היה בכך כעס אמיתי, רק התרגשות למראה הניצוץ האפל בעיניו של גאל.
ואז התשוקה הפכה קשה מנשוא והוא הרים את רגליו של גאל בידיו, מפסק אותן, וחדר אליו. ראשו של גאל נזרק אחורה, באופן שמתח את צווארו החיוור עליו עוד נראו סימני שיניו של יוהאן, עיניו היו עצומות, הוא נשך את שפתיו בניסיון להשתיק את עצמו ויוהאן חשב שאין אדם יפה ממנו בעולם כולו. לא היה זה יופי עדין ורך, אלא יופי חד וקר, פראי ולא מלוטש.
ואז הכל התפוגג- היער וחום גופו של גאל כנגד שלו, ושוב הוא היה בין הגלים.
גם עתה גאל היה צמוד אליו אולם כאן את חום גופו הוא לא הרגיש, רק את הקור הצורב של המים.
זרועותיו הרגישו קפואות ומאובנות כשחיזק את אחיזתו בגאל, נצמד אליו עוד יותר. בעיניו הייתה השלמה דוממת ושלווה שיוהאן לא יכול היה לשאת, והוא הניח את ראשו על כתפו, בורח ממבטו, ושיערו הבהיר הארוך שימש לו כוילון להסתיר את העולם.
"יוהאן, סלח לי, איכזבתי אותך." הוא שמע את גאל אומר, וקולו היה צרוד כשהשיב:
"לא אכזבת אותי מעולם."
המערבולת הייתה כתהום, ויוהאן הרגיש שהוא נופל כשנסחפו אליה. תוך רגעים ספורים לא היה יותר אויר ולא היו שמיים, הייתה רק אפלה קרה וגועשת והיא סגרה עליהם מכל עבר, ריאותיו בערו, ההרגשה הייתה כאילו עוד רגע והוא יתפוצץ, אולם לא היה מקום להיסטריה ולפחד בליבו, הוא היה מודע רק לזרועותיו של גאל סביבו, קשות אבן ובלתי מתפשרות, אף לא המוות יכול היה לגרום לגאל לעזוב.
ראשו של יוהאן הסתחרר ולפתע הוא פקח את עיניו, רצה להביט בפניו של גאל פעם אחת אחרונה, אולם מצא שאין בו את הכוח, האפלה סגרה על דעתו, הוא הרגיש כיצד הוא דועך.
זרועותיו נעשו כבדות וחלשות, והוא תהה בערפול כיצד גאל עדיין אוחז בו. העולם נכבה סביבם.
תמונה אחת אחרונה הופיעה לפתע, בה ראה יוהאן את גאל, רגע לפני שקפץ אל המים להציל אותו- גאל ראה את המערבולת לפניו, ידע היכן היא רובצת, ולפני שקפץ, הספיק לכוון את אנשיו הרחק ממנה, מבטיח שישוב ופוקד עליהם להתרחק לכיוון צפון, הרחק מהמערבולת, ולא לחזור אחריו. התמונה כבתה ויוהאן הבין שגאל יכול היה להינצל, אילו לא היה קופץ אחריו, אולם הסחרחורת הרחיקה כל רגש מעל ליבו והוא היה עייף כל כך עד כי לא יכול היה אפילו לחוש בצער.
ברגעי מודעותו האחרונים מצא את עצמו יוהאן חושב שהם לא זכו למות בשדה הקרב, ועתה, שיממון קפוא יהיה נחלתם הסופית.
קול הבליח בין מחשבותיו המעורפלות פתאום, קולו של גאל, אחכה לך שם, הוא אמר, וזה היה הדבר האחרון שיוהאן שמע לפני שנסגרו בפניו שערי העולם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Forest Nymph