Tjomnyi Lec

פעם, לפני שהאגו עלה לו לראש והוא החליט שלא מתאים לו להיות יותר הסאב שלי, הוא נתן לי להספינק אותו. אירוע סטנדרטי למדיי למי שחי בעולם הזה של השוטים והאזיקים, וגם לא נדיר במיוחד, אולם הפעם ההיא הייתה מיוחדת.
ישבתי על משהו דמוי שרפרף- מתקן לא נוח בעליל שנועד לקשירה ושהסב לי אי נוחות אדירה כשישבתי עליו.
הוא שכב על ברכיי ולאורך השרפרף, הישבן אליי, ופשוט הניח לי להספינק אותו- לא ספנקינג של ענישה, גם לא של חינוך, סתם ספנקינג כזה, עם כף היד.
אני מספינקה ומספינקה והוא, כדרכו, לא מגיב. זו תכונה מרגיזה נורא- איפוק- היא לא מרגיזה כשלעצמה, אולם בנסיבות אלו התגובות הן הכל, וכאן האיפוק הזה שלו לא מתאים בכלל:
זו תחושת ההשפלה של הצד הנשלט, שיכולה להתבטא אפילו רק במבט קטן, שהופכת מחווה כלשהי למשפילה, לא המחווה עצמה, וזו תחושת הכאב של הנשלט, שיכולה לבוא לידי ביטוי בקול, אולי בדמעות אפילו, שתהפוך הצלפה למכאיבה- בלי התגובות אפשר לקשור אדם בחוטי תיל ולהשתין עליו גם עד מחר, אבל שום הנאה סדיסטית לא תצא מזה.
אז אני מספינקה והוא בשלו- מאופק- עד לנקודה מסויימת. בנקודה הזו הוא מתחיל לרעוד. מעולם לא ראיתי תגובה כזו אצלו- רעד של ממש, שאני יכולה להרגיש, ועל אף הרעד- לא מילה ולא רחש.
אני עוצרת, מלטפת לו את השיער, שואלת האם הוא בסדר והאם הוא רוצה שאעצור, והוא משיב שלא.
אומר לא, ועדיין רועד מהכאב.
איני מצטיינת ברגשנות יוצאת מהכלל, אולם אותו הרגע היה פשוט מקסים.