הספינה אדירה היטלטלה, נזרקת מצד לצד בידי בגלים הסוערים. סביב הכל היה עלטה, ומלבד לרוח העזה הוא לא שמע דבר.
הוא רץ אל הסיפון, מצליח לא ליפול על אף שהקרקע רעדה תחת לרגליו, אחז במעקה וצפה קדימה, מנסה לראות משהו בחשיכה שסביב.
הרגשה עמומה אמרה לו שהוא היה כאן כבר בעבר, כאן, או במקום דומה מאוד, ועם זאת הסערה הציפה את כל חושיו כך שהוא לא זכר לחשוב אפילו על מי היה ומה הביא אותו לסיפון הספינה השחורה האדירה.
לפתע ברק פילח את הלילה ובאור הרגעי הוא ראה דמות במים- השיער האדמוני נעשה שחור כשהרטיבו אותו מי הים, והפנים החדות נראו כך חיוורות אף יותר מהרגיל, קפואות, מתות.
באותו הרגע לא היה דבר בעולם יותר מלבדו, וההרגשה הטורדנית שהחזיקה בו לפני כן, מרצדת ככתם בשולי תודעתו ומזכירה לו שהיה כאן כבר, נעלמה כלא הייתה. העולם נעלם והיה רק דבר אחד לו גאל היה מודע- היה עליו להציל את הנסיך.
הוא קפץ למים ללא היסוס, והגלים הסוערים סגרו עליו מיד, קפואים ושחורים. הוא לא ראה את יוהאן מתחת למים או מעליהם. הוא קרא לו, אולם קולו אבד בתוך צרחות הרוח, ניסה לשחות אל המקום בו ראה אותו אולם הגלים זרקו אותו מצד לצד, משכו אותו הרחק. הוא צלל מטה והחשיכה לא אפשרה לו לראות דבר.
היה זה אז כשזיכרונו שב אליו- הוא היה כאן כבר. לא כאן בדיוק, אולם התפאורה הייתה דומה, ובאותה הפעם הוא נכשל.
זיכרונות שטפו אותו כנחשול. הוא היה מת ומה שראה לפניו היה חיזיון תעתועים. יוהאן מעולם לא היה שלו והוא לא הצליח להציל אותו. הוא החל לשחות קדימה, על אף שקול בליבו אמר לו שאין כבר לשם מה.
הגלים העיפו אותו אל החוף, כאילו הים הקיא אותו החוצה, והוא זחל על ברכיו וידיו על השלג, רועד מקור.
לאן שלא הפנה את עיניו ראה גאל רק שלג וחשיכה, שממה קפואה תחת לשמים כהים וריקים. נאמר כי היכנשהו בתוך השממה הקפואה הזו נמצא היכלה של אלת השאול, אולם גאל לא ראה סיבה ללכת ולחפש אחריו.
הוא זחל בשלג עד שהגיע אל עץ עירום ומת, שם הוא התישב, נשען בגבו על הגזע הדק והחיוור. הוא רעד מקור, גופו כאב ובראשו עמדה סופת מחשבות- הצער והאובדן על מותו של יוהאן, על חייו אותם בזבז בכמיהה אל הדבר אותו מעולם לא ניסה אפילו להשיג, החרטה בשל תבוסתו, על כך שלא הצליח להציל את יוהאן ממוות.
ברגעיו האחרונים, בין הגלים המכים עם יוהאן בזרועותיו, הוא הרגיש כאילו חלק איתו הנסיך פתאום את מחשבותיו, היה נדמה לו כאילו לרגע ראה יוהאן את כל מה שהסתיר ממנו בכל היכרותם, אולם יתכן והיו אלו רק מחשבות חסרות היגיון, שהושפעו מסערת הרגשות שהביא איתו המוות הודאי.
אם הרגשתו הייתה נכונה, אם לא היה רק נדמה לו ולרגע באמת חלק איתו יוהאן רגש כלשהו, אז רק בשביל אותו סיכוי הוא מוכן לשבת כאן תחת העץ הזה לנצח ולחכות לו, ואם לא, אם ליבו של יוהאן לא יהיה שלו גם במוות, אז אין לו סיבה ותכלית שתגרום לו לרצות לקום ממקומו.
גאל ישב וצפה בים לפניו, שחור וקר, ועל גליו הספינה האדירה נזרקת מצד לצד. לזמן אין כאן משמעות, הוא ידע, ומוכן היה להמתין ליוהאן עד קץ העולם. אולם המחשבות לא הניחו לו- מה אם יופיע יוהאן על הספינה גם הוא ולא ידע שעליו לקפוץ ממנה? מה אם יגיע למקום אחר בממלכה הקפואה ולא יבוא לחפש אחריו? ואם גאל יקום וילך לחפש אותו, מה אם יאבד את דרכו ולא ימצא אותו לעולם? וגרוע מכך- מה אם ימצא אותו ויגלה שיוהאן אינו רוצה בו? וכך הוא נותר לשבת תחת העץ, שבוי בין התקווה הקלושה לפגוש את יוהאן כאן, לבין יאוש עמוק שרוקן אותו מכל כוח- שניהם לא הניחו לו לזוז ממקומו.
השמש לא זרחה במקום הזה וגאל לא ידע כמה זמן חלף. זה הרגיש כמו דקות אחדות, וכל שניה נמתחה כנצח, עינוי שאין לו סוף. גאל לא היה בטוח יותר שנשם, או חשב אפילו, היו רק את הקור והכאב ומלבדם הוא לא ידע דבר.
אם לא הקול הצרוד מאחוריו היה גאל בוודאי נותר לשבת שם לנצח, אך הקול העיר אותו וגרם לו להפנות את ראשו.
שד שחור כזפת נישא מעליו, קלשון בידו השחורה, "קום, בן אנוש קטן ועלוב, קום ותברח כל עוד אתה יכול!" הוא ליחשש בארסיות אולם גאל לא השיב. הוא יכול היה לומר שאין לו סיבה לברוח אולם גם אמירת דברים אלו נראתה מיותרת.
"אינך פוחד?" הוא שאל, קולו הצרוד עולה, וקירב את קלשונו אל גופו של גאל. אחת השיניים נחה על צווארו, ובציווי היד השחורה קרעה את עורו החיוור והותירה אחריה שביל של דם. עיניו של גאל נעצמו והוא חשק את שיניו, הוא לא ידע האם הוא אמור בכלל לחוש כאב בעולם זה, שהרי את גופו הוא הותיר אחריו מתחת לגלים, אולם הכאב היה אמיתי כאילו לא מת מעולם.
החתך שהקלשון הותיר צרב את עורו וגאל הופתע לגלות שהיה בכך דבר מה נעים- הצריבה עמדה בניגוד לכפור, והכאב האפיל לזמן מה על הכאב האחר, הגדול יותר, החרטה והצער, וגאל מצא את עצמו מחייך.
"האם משוגע אתה, בן אנוש?" השד צווח, מתוסכל מכך שלא הצליח לעורר בליבו של גאל פחד. "נו אם כך..." הוא מלמל, מהורהר, "אם כך, אביא אותך אליה-" את המילה האחרונה הוא הדגיש בלחישה, "היא תמצא כבר מה לעשות איתך."
הוא קרב אל גאל וידו השחורה תפסה את זרועו. הוא משך, מקים בתנופה את גאל על רגליו, וגאל משך חזרה. לפתע האדישות נשכחה ממנו וכוח התעורר בידיו.
"לא, הנח לי!" הוא סינן מבין שינוי אל השד, הוא היכה בידו הפנויה בשד שעוד אחז בזרועו, וניצל את הפתעתו הרגעית של זה כדי לבעוט מידו את הקלשון. הוא תפס אותו מיד וניסה לדקור את השד בצידו, אולם זה עזב את ידו ונרתע אחורה.
"בן אנוש טיפש, אתה תענש על כך!" הוא צווח, אולם כשראה שלאיומו אין השפעה, שאל בתסכול: "מדוע אתה מתעקש להישאר כאן? היא עוד לא שפטה אותך! אולי עוד תגיע למקום הטוב, אתה לא יודע!"
"אני לא רוצה להגיע למקום הטוב," גאל ענה בחדות, "אני רוצה לחכות לו, ליוהאן, הוא מת יחד איתי ובוודאי יופיע כאן בקרוב. הנח לי!"
"בן אנוש טיפש!" חזר וליחשש השד, ואז הפנה אליו את גבו והלך.
רק יצא השד משדה ראייתו של גאל ומיד שב היאוש ואפף אותו. הוא חזר והתישב על השלג, מניח את הקלשון לפניו, וחזר לבהות בספינה.
את הקול השני ששמע לא הקדים שום צליל, כאילו הוא הופיע משום מקום.
"אתה הראשון שאינו בורח מאחד המשרתים שלי." אמר הקול, קול נשי נמוך וקר, וכשגאל הסתובב, עמדה אישה מעליו. שיערה היה שחור ופניה קפואות, גופה דק וחד כאחד העצים העירומים שביצבצו מתוך השלג. היא הייתה לבושה בשמלה שחורה פשוטה ונראה כאילו הקור לא נוגע בה.
"אין יותר דבר שיכול להפחיד אותי." גאל השיב.
"אתה גם הראשון שמסרב להגיע להיכלי למשפט." היא פסקה, קולה הופך חד.
באותו הרגע הבין גאל מי הייתה האישה שניצבה לפניו. הוא קם על רגליו והשפיל עיניו לאות כבוד. "סלחי לי, גבירה, אולם אני מבקש רק לחכות לאדם אחד. הוא מת איתי ו-"
"יודעת אני את סיפורך, גאל." היא אמרה, חותכת את דבריו בקול חלול כשריקת רוח הכפור. "ואתה תשב כאן אלף נצחים לפני שתראה אותו שוב. הוא בממלכתי כבר, אם כי לא במקום זה."
לדבריה עיניו של גאל זהרו. "את יודעת היכן יוהאן נמצא?" הוא שאל והיא צחקה.
"אני יודעת על כל מה שקורה בממלכתי." ובעודה מדברת היא קרבה אליו והוא הרגיש בקור מתגבר על כל צעד שלה.
אצבעות שלדיות דקות ולבנות ליטפו את פניו קלות, "בליבך אומץ כמותו נדיר למצוא," היא אמרה, "ומסירות שגורמת לי לקנא על שאינה מוקדשת לי. אקח אותך להיכלי בין אם תרצה בזאת או לא, אולם אם תשכח מאהובך ותתמסר לי מרצונך, הנצח בשבילך לא יהיה רק כפור וחשיכה."
ותוך שהיא דיברה, היטשטשו שדות השלג שסביב, והים והספינה נעלמו בערפל, וכשחזרו עיניו והתמקדו, גילה גאל שהוא נמצא בין קירות אבן קודרים.
מהתיקרה ניתלו נטיפי קרח ובאולם רחב הידיים לא היה דבר מלבד לכס אדיר אליו הובילו מדרגות קפואות. גאל היה לרגליי המדרגות והאלה, שפניה נראו כאילו הן נחצבו משיש, ישבה על כסה.
"בוא אליי." קולה פקד ברוגע, חלול ומת, והוא החל לטפס במדרגות, מועד ומחליק, נאלץ להישאר על ברכיו וידיו כדי לא לפול מטה.
הוא הגיע אל כסה לבסוף והרכין את ראשו מולה. "בבקשה, גבירת הכפור, תני לי לראות אותו עוד פעם אחת, אני מוכרח לדעת האם הוא מרגיש כלפיי ולו שמץ ממה שאני מרגיש כלפיו."
יד קפואה נחה על סנטרו ובתנועה חדה גרמה לו להרים את ראשו. עיניה של אלת השאול היו שחורות.
"שכח ממנו." היא ציוותה.
דמעות עלו לעיניו של גאל והן קפאו בעודן זולגות על פניו.
"אני לא רוצה לשכוח אותו." הוא ענה בחדות וסטירה ניחתה על לחיו.
"איש לא מסרב לי!" חתך קולה את האויר.
לפתע, כאילו משום מקום, עקצוצי כפור החלו לרצד על צווארו של גאל, מתגברים עד שנוצרה סביבו טבעת קרח צורבת- קולר- וממנה החלו לנטוף חישוקי שרשרת, קפואים גם הם, ושרשרת זו זרמה עד לידה של האלה. סביב פרקי ידיו נוצרו אזיקים ואלו נמשכו זה אל זה כמגנטים, וכבלו את ידיו זו לזו.
"אתה תכרע כאן לצידי, ככלב, עד שתשנה את דעתך." קולה ציווה.
גאל לא שינה את דעתו. הוא כרע על ברכיו בראש מורכן ולא זז ממקומו. זמן חלף, ואת משכו הוא לא ידע להעריך. משפטים נערכו, אולם הוא לא טרח להקשיב. גורלות נחרצו ואנשים נשלחו הרחק- מי לעונש ומי לעולם טוב יותר, ולגאל לא היה אכפת.
האלה עוד ניסתה לדבר אל ליבו מספר פעמים, מבטיחה שתמתיק את ההמתנה הנצחית עבורו אם יתן לה את ליבו, אולם הוא נותר נאמן להבטחתו.
היה זה קולה של האלה שגרם לו להרים את עיניו לבסוף.
"הו, חיכיתי לבואך כבר זמן רב!" היא אמרה, שמץ של חיוך בקולה, וגאל הרים את עיניו בסקרנות. היא לא בירכה כך איש, אך לא הייתה זו ברכה תמימה- קור צורב השתחל אל המילים, הבטחה קודרת בתוכו.
אל ההיכל הקפוא, הריק והקודר פסע בצעדים כבדים יוהאן. הוא הסתכל על האלה ואז סביב, סקר בעיניו את כותלי האולם וגאל נוכח לדעת בלב כבד שהוא אינו רואה אותו.
הוא גם לא יכול לשמוע אותך, כך שכדאי שתשמור על שתיקה, הזהיר קולה הקר של האלה בראשו.
"דבר, יוהאן, ספר את סיפורך." היא אמרה בסבלנות מעושה.
גאל הופתע, לא כולם זכו לקול בפניה. היו אחדים להם ניתנה הרשות לדבר, מעטים שישויות אחרות דיברו בשמם, ורובם כאלו שלא היה שום קול שידבר בזכותם כלל, אולם ליוהאן היא נתנה את רשות הדיבור עוד לפני שדיברה ממש בעצמה.
בתגובה למילים קד יוהאן בפניה, יורד על ברך אחת. "תודה לך, גבירה. הייתי נסיך, בנו של מלך חלש, פקדתי על צבא, מצאתי את מותי בים, בעת סערה, כשהייתי בדרכי למלחמה, אולם לא בזכות עצמי רציתי לדבר, אלא בזכות הסגן שלי- גאל. הוא היה הלוחם הטוב ביותר שהכרתי, הוא היה נאמן ואמיץ עד מוות, ומת בניסיון להציל אותי מטביעה. הוא היה לוחם אמיתי, מגיע לו מקום בהיכל למעלה."
מעליו שמע גאל את אלת השאול נאנחת בתסכול וכמעט שיכול היה לראותה מגלגלת את עיניה השחורות, חסרות התחתית.
"מאסתי כבר בכל האצילות הזו!" היא אמרה בבוז, "עוד תגיד לי שאתה מוכן לוותר על כל המתקה בגורל שאוכל להבטיח לך בתמורה לכך שתראה אותו שוב?"
למרגלות הכס יוהאן נרעד. "לא העזתי לבקש זאת, אולם לפני מותו גאל הודה בפניי בסוד אפל, ומעולם לא הספקתי להשיב לו על מה שאמר."
"תן לי לנחש," קולה של האלה מילא את ההיכל בלעג קר, "הוא היה מאוהב בך בסתר כל היכרותכם! כן, כן, שמעתי כבר את הררי השטויות האלו! כל כך נאמן הוא לך שלא מוכן היה לעזוב את מקומו על החוף, כי חיכה שתופיע מהספינה השחורה, וכה נחוש היה עד שלא פחד להילחם באחד מהשדים שלי שניסה לקחת אותו אליי, וכה עיוור היה באהבתו אליך שסירב לכל הצעה שברוב טובי נתתי לו!"
עם כל מילה עלה קולה של האלה עד שהיה כרעם שהרעיד את קירות האבן, וכל מילה העצימה את הרעד שאחז בנסיך. עיניו נצצו ופניו החדות היו מוצפות התרגשות. צער כה עמוק ניבט ממנו שגאל לא יכול היה לשאת.
"נו, אז אם אתה כל כך נואש לראותו, הנה הוא!" היא קראה, מניפה יד לעבר גאל, וברגע לאחר מכן עיניהם הצטלבו, יוהאן יכול היה לראותו פתאום. "אם הוא נאמן ככלב, ראוי שימתין ככלב, על ארבע לצד כסי!"
"זה לא משפיל אותי, גבירתי." גאל השיב בשקט, לא מסיר את עיניו מיוהאן.
"אז עכשיו כשבקשתך מולאה, אמור את שרצית לומר לו." ציוותה לֵיל. "האם גם אתה מוצף ברגשות מתקתקים ודוחים אליו? או שהוא חיכה לך לשווא?" היה משהו בקולה שרימז על כך שהיא חיכתה לראות את ליבו של גאל נשבר, הדבר היה מסב לה אושר.
יוהאן הביט בו ישירות ותחת מבטו גאל הרגיש שגלי חום מכים בו על אף הכפור סביב.
"ברגעים האחרונים שלנו בעולם, אולי דעתי לא הייתה צלולה בשל הידיעה על המוות הקרב, אולם היה נדמה לי לרגע שאני שומע כל מחשבה שלך, ומרגיש כל רגש שהרגשת כלפי," יוהאן פתח ואמר, "והיה לי זמן רב לחשוב על כך זאת בדרכי לכאן."
"תגיע כבר לעיקר.." מילמלה ליל בתסכול.
"חייתי את חיי ללא רגש, אולם אם היית מתוודה אליי בחיי, הייתי מסוגל לאהוב אותך. ועכשיו, כאן אין שום מגננות שיוכלו להגן עליי מרגש, שכן גופי אינו באמת כאן, וכאן אני אוהב אותך אפילו יותר."
אם גאל לא היה כבר על ברכיו, הוא בוודאי היה נופל אליהן באותו הרגע למשמע דבריו של יוהאן. הוא חשב שזו בוודאי הייתה הפעם הראשונה בה חווה מישהו אושר כזה בהיכל הקודר, בו נועדו נשמות תועות רק להצטמק מקור ופחד.
"אנשים קטנים והרגשות הקטנים והטיפשיים שהם חווים." נחרה ליל בבוז, "מילים יפות אמרת, נסיך, אך האם תוכל לעמוד בדבריך?"
יוהאן קפץ על רגליו כאילו היו דבריה קריאת תיגר. "אעשה מה שתאמרי, גבירה. ואם יורשה לי להוסיף עוד דבר מה- ידוע לי שאלו שגילו פחד בחייהם נענשים מידך, ואני לא חשתי פחד במותי, ומוכן להישבע שלא היה שמץ של פחד בליבו של גאל כמו כן. גם כעת איני פוחד ומוכן להיענות לכל ציווי שלך, כל מבחן שתיתני לי-"
"מספיק!" פקדה ליל. היא קמה מהכס שלה בתנועה חדה, ובחן וקלילות ירדה במדרגות הקרח מטה, אל המקום בו יוהאן עמד. עקבים דקים נקשו על הרצפה הקפואה והדהדו בהיכל הריק בעודה הולכת.
"איני מוכנה לשמוע עוד מילה על כל האהבה והנאמנות הזו שלכם. מילא הסגן העיקש שלך, הוא לפחות לא הרבה במילים, אבל אתה! נסיך לוחם!" היא קראה בבוז, "מאדם בעל תואר ושליטה כפי שהיו לך בחייך לא הייתי מצפה לכל כך הרבה השתפכויות מתוקות להחליא! מספיק! גברים אתם או נמושות?" בעודה מדברת פסעה ליל מול הנסיך, עוטפת אותו בצינת מבטה, ולמשמע המילים קומתו של יוהאן הזדקפה, כאילו חישלו אותו דבריה.
נוכחותה של האלה קרוב כל כך אליו קיררה את האויר סביב עוד יותר ויוהאן השתלט בקושי על הרעד שאחז בגופו.
ליל צפתה בו וגיחכה, "אם אתה רוצה אותו, תוכיח שאתה יכול לעמוד בשבילו," היא אמרה, מדגישה את המילים בחדות, "שכל הכפור הזה מסביב לא יכול לכבות את התשוקה שלך אליו!" היא המשיכה, קולה מתגבר ועוצמתו מרעידה את הקירות, וכשנוכחה שיוהאן עוד בוהה בה בעיניים תמימות ומבולבלות, השליכה את המילים היפות לצד, השחילה בפתאומיות יד קפואה אחת לתוך מכנסיו ותפסה את מה שהתכווץ מקור בין רגליו ובעודה מביטה חדות לתוך עיניו סיננה בשקט: "אם תצליח להעמיד את התולעת שלך, למרות הקור, ולזיין אותו כאן, בהיכלי, בעודי צופה, תזכה בו."
הידיעה כי גופו נותר מאחור, במצולות, וכאן אין לו קיום ממשי, לא מנעה מנשימתו של יוהאן להיעתק בתגובה למגעה הקר של האלה. תשובתו נשמעה חזקה בקושי מלחישה וקולו רעד, אולם הוא השיב לליל, מסכים לתנאי שהציבה, ורק אז היא שלפה את ידה החוצה והוא יכול היה לנשום שוב.
תוך רגע ליל במריאה לאויר וחזרה לשבת בכס האבן שלה. גאל הרים אליה מבט חושש והיא הנהנה. הוא פירש הנהון זה כאישור לעזוב את צידה וקם על רגליו, פונה לרדת במדרגות הקפואות מטה אל יוהאן, אולם הוא אך ירד מדרגות אחדות והשרשרת שהתחברה לקולר שעל צווארו נמתחה ולא אפשרה לו להתקדם עוד, והקרח הבוגדני תחת רגליו גרם לו להחליק וליפול.
למעלה על הכס ליל צחקה.
יוהאן רץ למעלה, מצליח בקושי לשמור את רגליו על הקרקע ולא להחליק, ראשו הסתחרר וגופו רעד, הוא החליק בצעדו האחרון ומעד. הוא נפל, כורע מעל גאל וזה כרך את זרועותיו סביב צווארו. פרקי ידיו עוד היו קשורים יחד באזיקי כפור אולם הוא לא הניח להם לעמוד בדרכו.
יוהאן ידע שהוא מת וגוף זה אינו אמיתי- הוא הלך מבלי לחוש תשישות במשך מה שנראה כמו ימים שלמים, מבלי לעצור, מבלי לחוש רעב ומבלי שישתה אף לא טיפת מים אחת, אולם כפי שלא יכול היה להכחיש את הקור המכרסם שעיקצץ על עורו, הוא לא יכול היה להכחיש את החום שהקרין גופו של גאל, שהיה עתה צמוד לשלו, ולא את ההתרגשות שרפרפה בתוכו כשנפגשו שפתותיהם בנשיקה נואשת.
לשפתיו של גאל לא היה טעם- אולי לדבר לא היה טעם בעולם הזה- אולם הוא יכול היה לחוש בחומן ומגען ואלו סחררו את ראשו.
הקירבה אל גאל לא הרגישה כמו שום תשוקה אחרת שידע יוהאן בחייו. הוא לא רק נמשך לגאל, אלא חווה התרגשות מעצם המחשבה עליו, אי נוחות אפילו והיסוס. היכן שגאל התחיל, הביטחון של יוהאן בעצמו נגמר והוא נמס כאילו היה נער מתבגר.
בתנאי הראשון שהציבה ליל יוהאן עמד מהרגע הראשון שראה את גאל- ככל הנראה האיש עבר מסע לא קל בעצמו לפני שהגיע להיכל הקודר של ליל, שכן בגדיו, או מה שנותר מהם, היו קרועים, ואת עורו החיוור עיטרו פצעים, וכך כשראה אותו לראשונה מאז מותם, היו על גאל רק חצאית עורות קרועה למדי ומגפיו, ועל צווארו החיוור היה חתך ארוך שזלג עד לחזה. שיערו הבהיר הארוך היה סתור ועל פניו עוד נראו שבילי דמעות שקפאו בדרכן מטה. להוסיף לכל אלו את העובדה שגאל כרע על ברכיו, את האזיקים שכבלו את ידיו והקולר על צווארו, ויוהאן מוכן היה להתנפל עליו מהרגע הראשון שהביט בו, אולם הייתה זו האי ודאות והחשש מפני גזירתה של האלה שהפיחו בו חשש ונתנו לצינה לאחוז בו.
עתה הצינה נעלמה.
כשהתנתק לרגע יוהאן משפתיו של גאל כדי להביט בו, זה השפיל את עיניו ובגיחוך מתנצל אמר: "אני לא במיטבי עכשיו..." יוהאן צחק ובתגובה העביר את לשונו על החתך שעוד נראה אדום ובוהק לאורך צווארו.
"אתה לא מבין כלום." הוא לחש באוזנו, מנשק ומכרסם לסירוגין, והתמוגג כשגאל נאנח בתגובה, "היה שווה למות רק כדי לגעת בך. אתה מושלם ככה.." יוהאן לחש לו בין נשיקה לנשיקה, "במיוחד כשאתה קשור ומסכן, ולא יכול לברוח ממני..."
ידו של יוהאן זחלה במעלה רגלו של גאל, אל מתחת לחצאית, ציפורניו שורטות את הירך הפנימית בהתגרות, עיניו היו קבועות על גאל, חוקרות במבט זדוני את תגובותיו של גאל למגעו, אותן הוא ניסה לשמור מאופקות ללא הצלחה יתרה, "ואני יודע שאתה אוהב את זה ככה.." הוא מלמל בחיוך מתנשא.
"יוהאן.." גאל נאנח, "יש משהו שכל חיי רציתי לומר לך.."
יוהאן חייך, ידו באותה העת ריצדה בקלילות מתגרה לאורך זקפתו של גאל, ולשונו חקרה חישוק כסף דק שעבר דרך אחת הפטמות של גאל, הוא משך אותו קלות בשיניו מדי פעם ובדק בעניין את תגובותיו של גאל לכך, "אני מקשיב." הוא מלמל מבלי להרים את מבטו אליו.
"שתוק כבר ותזיין אותי." אמר גאל בקול חנוק ויוהאן צחק,
"אני אפילו לא צריך שתתחנן." הוא אמר והתרומם אל ברכיו, אוחז במותניו של גאל והופך אותו בתנועה קלה.
המדרגות הקפואות לא היוו את התפאורה הנוחה ביותר אולם לא את יוהאן ולא את גאל הדבר לא הדאיג, גאל היה בחצי שכיבה וחצי כריעה- ברכיו כמה מדרגות למטה והוא שעון על מרפקיו כמה מדרגות מעליהן, השרשרת שמחברת בין הקולר שלצווארו לבין הכס מתוחה ומאלצת אותו להישיר מבטו אל האלה שבראש גרם המדרגות. הוא יכול היה להרגיש ביוהאן צמוד אליו מאחור, ונשימתו נעתקה כשהרגיש כיצד הנסיך לשעבר מסית את מכנסיו וכיצד ידיו הקרות מרימות קלות את החצאית של גאל.
מבטה הקר של האלה ריתק את גאל ולא הניח לו להשפיל את עיניו והוא צפה הישר אל החיוך המרושע שנמתח על פניה כשיוהאן חדר אליו.
האם היה זה גוף אמיתי או לא שלבש על עצמו במקום זה- גאל לא ידע- אך הוא כן ידע שגוף זה נרעד ונשטף גלי חום עם כל תנועה של יוהאן בתוכו. הוא לא היה עדין- בדיוק כפי שגאל שיער וקיווה שיהיה- והוא חדר אליו לאט ובחוזקה בעוד שציפורניו שורטות את גבו, גורם לגאל להוציא גניחות ויבבות מפיו.
מבטה המלגלג של האלה הרגיש כאילו הוא חודר לנפשו והזכיר לגאל שאין לו לאן לברוח, לא מפניה ולא מיוהאן שעשה בו כרצונו, והידיעה על מצבו- מושפל וחסר שליטה- רק הגבירה את התשוקה שפעמה בו.
לבסוף הסירה האלה את אחיזת מבטה ממנו וגאל עצם את עיניו והתמסר רק לתחושות שעורר יוהאן בתוכו, מרגיש כאילו העולם כולו נעלם סביבם.
הוא תהה האם גוף זה- ספק אמיתי- היה מסוגל להגיע לפורקן אולם המחשבה הייתה מעורפלת והוא לא יכול היה להתרכז בה, לרגע תמוה אחד היה נדמה לו שחום גופו עז כל כך עד שהוא מתחיל להמס את האזיקים שלידיו והקולר שעל צווארו, אולם גם מחשבה זו נשכחה מדעתו לפני שממש אחז בה ולאחר זמן אותו לא ידע להעריך, אולם הודה בליבו לאלים על כל רגע ממנו, העולם כאילו נעלם בתוך פיצוץ של אור לבן.
הוא התעורר לקול שירת ציפורים והדבר הראשון שהוא נעשה מודע לו היה יוהאן, שוכב לצידו על הדשא, צמוד אליו. ראשו נח בשקע שבין הצוואר והכתף של גאל, וזרועו הייתה זרוקה עליו באגביות. גאל הושיט את ידו והעביר את אצבעותיו בקלילות דרך השיער האדמוני הארוך, בהיסוס, כאילו פחד שיוהאן היה אשליה שתתפוגג ברגע שינסה לתפוס אותה.
חלף רגע ארוך בטרם הבין שהוא אינו מרגיש בכפור יותר, ועתה, תחתיו, במקום שלג היה כר של דשא, רך ונעים.
גאל פקח את עיניו לאט, בחשש, ולרגע היה מסנוור מכדי שיוכל לראות משהו. לאחר שהתרגל לאור הוא נוכח לדעת שמעליו זרחה שמש חמימה בלב שמיים בהירים ובקצות שדה ראייתו הוא יכול היה לראות במעומעם צמרות עצים ירוקות נישאות אל השמיים.
יוהאן התעורר תוך התמתחות, נכרך סביב גאל ומחייך כמו חתול מנומנם, וגאל משך אותו אליו לנשקו. לשפתיו של יוהאן לא היה כל טעם- אולי לא היה כל טעם בעולם הזה בכלל, אולם לא היה לו אכפת, לראשונה הוא הרגיש כאילו שלשלאות כבדות הוסרו מליבו ומבלי שיתן את דעתו על כך הוא היה מאושר.
"איפה אנחנו?" שאל יוהאן כשניתקו שפתותיהם.
גאל נזכר בשד השחור שפגש כשרק הגיע לממלכתה של ליל. "המקום הטוב" אמר השד, והזיכרון נראה רחוק כאילו קרה הדבר לפני עידנים. לזמן לא הייתה יותר כל משמעות.
"אני לא יודע," גאל ענה בחיוך, "אבל אני חושב שליל הייתה נדיבה במיוחד איתנו."
מחשבות עצלות שטו בדעתו- על מהותו של המקום בו היו, מראהו וגבולותיו. הם יוכלו לגלות כל זאת מאוחר יותר, לזמן ממילא לא הייתה כל משמעות יותר.
אולי לא הייתה משמעות בקיום הזה במרחבים הירוקים של הנצח, אולם לא היו בו גם דאגות או רגשות קודרים שיכבידו על ליבו, רק אושר ושלווה נצחיים, וגאל תהה האם מעבר לאלו הייתה אמורה להיות למוות משמעות כלשהי בכלל.
הוא עצם את עיניו וחשב שכאן על הדשא הרך, עם השמש מעל ויוהאן בזרועותיו הוא לא היה צריך יותר דבר, וכל חייו נראו כמו שניה חסרת משמעות אל מול רק הרגע הזה. הוא היה מוכן להעביר את הנצח כולו כך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Forest Nymph