הוא ישב למרגלותיו של אגם כה עמוק
קר, נפחד ורועד,
הוא הושיט ידו אל מימיו העכורים ונגע באפלה,
אל קרקעית הביצה,
מים מתים החלו לזוז.
הוא ישב וצפה, אל לב האפלה,
קר, נפחד ורועד,
ויד נשלחה פתאום החוצה,
מקרקעית האגם הרדום,
שמו נלחש מתוך הערפל,
והעצים העתיקים השיבו הד.
זרועות האגם ליטפוהו קפואות וכבדות,
קור, הוחלף בסערת אש,
ירוקים וקרים הם חילחלו אל ליבו,
בעומק, בחושך, דממה שבה לשרור.
זרועות האגם ליטפוהו קפואות וכבדות,
קור הוחלף בסערת אש,
ירוקים וקרים הם חילחלו אל ליבו,
בעומק, בחושך, דממה שבה למשול,
אל חיבוקה של הביצה הקדומה הוא נמשך,
מעמקי האדמה קראו בשמו,
ועלטה אחזה בכל.
ויד נשלחה פתאום החוצה,
מקרקעית האגם הרדום,
שמו נלחש מתוך הערפל,
והעצים העתיקים השיבו הד.
במעמקי היער הלוחש סבסטיאן הלך לאיבוד.
בשלב מסויים הוא הבחין כי אינו רואה יותר את השמיים. העצים הגבוהים, ירוקי העד, להם מחטים כה כהות, עד שהם נראים כחולים כמעט, הצטופפו יחד כך שצמרותיהם הסתירו את העננים. היער היה שרוי באפלה וסבסטיאן בקושי הצליח למצוא את דרכו.
הוא ניסה לחזור על עקבותיו, למצוא דרך החוצה, אולם לא הבחין כיצד השבילים הנשכחים, עליהם רגל אדם לא דרכה כבר שנים, התפתלו כנחשים, תעתעו בו והובילו אותו עמוק יותר אל האפלה הקוראת.
הוא הלך במשך שעות עד שאיבד את תחושת הזמן.
בשלב מסויים הבחין סבסטיאן כי האויר סביבו מתחיל להתקרר, נעשה לח יותר. העצים העתיקים נראו פתאום בעלי נוכחות יותר, נדמה היה לו שהם מביטים בו.
השקט שליווה אותו בדרכו התחיל להישמע באזניו כצליל בפני עצמו, כמשהו בעל עומק וחלל, משהו מהדהד. ראשו החל להסתובב.
ולפתע מבין העצים נראתה תנועה. משהו זז. משהו גדול, כמוהו, דמות שהפציעה להבזק קטן ונעלמה בין העצים, אולם הספיקה להותיר בו את הרושם כי היא דמות אדם.
סבסטיאן פנה בעקבותיה מיד, מאיץ צעדיו בתקווה להשיגה, אולם היא נעלמה כאילו בלעה אותה האדמה. ואז שוב, פתאום מפציעה, מכיוון אחר הפעם. עלים רשרשו ונדמו ולרגע, נדמה היה לו שהוא שומע קול צוחק.
שוב פנה סבסטיאן לכיוון הדמות ושוב זו נעלמה לאחר רגע.
בהופעתה השלישית היא התעכבה, מהלכת בקצב איטי, וסבסטיאן נוכח לגלות שהייתה זו דמותו של גבר צעיר, בהיר שיער וגבוה, שלבושו מין חצאית ירוקה, ארוכה ועשויה בד שנראה שקוף, שהותירה את פלג גופו העליון חשוף, ועיניו הבהירות נעוצות בו.
בפעם הרביעית הוא חייך אליו לרגע, לפני ששוב נעלם בין העצים.
בכל פעם שהופיע לא הקדים או ליווה אותו צליל צעדים, רק עלי השיחים רשרשו מדי פעם, אולם רק להרף עין.
"חכה!" קרא סבסטיאן, רץ לכיוון ממנו האיש הופיע בפעם האחרונה, ושוב נוכח שהוא לבד בין העצים, שנוכחותם נדמתה לו כבדה יותר ויותר עם כמה שהעמיק אל תוך היער.
ופתאום מגע על כתפו, מגע קל ומרפרף. סבסטיאן סובב את ראשו לכיוון ממנו המגע בא ונוכח לגלות שאותו הגבר הצעיר הולך לצידו.
"תודה לאל!" מלמל סבסטיאן בלחש, ונדמה היה לו שניצוץ זדוני הבריק בעיניים הנוצצות שמולו. הוא עצר במקומו והאיש החזיק בידיו.
"הלכת לאיבוד?" הוא שאל, קולו נמוך ורך.
"כן." הנהן סבסטיאן בהכרת תודה.
הוא חייך בתגובה, והיה במבטו משהו שגרם לסבסטיאן לחוש בחמימות מרפרפת דרכו.
הוא החזיק בידו והוביל אותו וסבסטיאן לא חשב אפילו על לעצור ולשאול לאן.
סביבם ערפל קל החל להתפתל בין העצים, ואלו החלו להתמעט. היער נעשה צפוף פחות אולם האויר, נעשה כאילו סמיך יותר, לח וכבד. הדממה שהדהדה באזניו של סבסטיאן במשך השעות האחרונות נעשתה כאן מורגשת אף יותר והוא חשב שהוא מתחיל לשמוע תווים בתוכה, כאילו הדממה נעשתה לאיטה לשיר.
ראשו הלך ונעשה מסוחרר, דעתו מעורפלת, וזה רק גבר יותר ויותר יחד עם השיר העמוק, המכשף של היער. הוא ניסה להיאחז במחשבה כלשהי, לשמור על תודעתו צלולה- למה בעצם הוא הולך אחרי אדם זה, אותו הוא לא מכיר, שכלל לא הסביר לאן הוא מוביל אותו?- ואז גם- והאם זה אדם בכלל?- מחשבה שהעבירה בו לפתע צמרמורת, אולם שיר היער העמיס על תודעתו וסילק ממנה כל זכר למחשבה אחרת מלבדו.
דרך הערפל שהסתלסל מבין העצים והתגלגל על הקרקע, נדמה היה לסבסטיאן לפתע כי צעדיו של האיש שהוביל אותו הותירו על האדמה הדפסי טחב ירוקים. ליבו הלם והוא ניסה למקד את עיניו, אך בדיוק באותו הרגע האיש הצעיר הסתובב אליו וחייך, והיה משהו בחיוך הזה שהפיח התרגשות בקרבו של סבסטיאן והשכיח ממנו כל דבר אחר.
הם עמדו על שפתו של אגם. מספר עצי ענק השתכנו במימיו, זקופים על רגלי-שורשים ענקיות שמגיחות מתוך המים. לא ניתן היה לראות את הקרקעית אולם סבסטיאן לא ידע האם הסיבה לכך הייתה המים עצמם או הערפל שהסתלסל על פניהם והחשיכה של מעבה היער שסביב.
במקום זה, כל התחושה המסחררת, הלחה והמכבידה שבאויר התעצמה. כאן שיר היער נישא באויר העומד בבירור. שיר עמוק, הד מתגלגל, נימה לו רצינית ועתיקה ובה בעת- כאילו משהו מרקד בו, מן רמז, הבטחה זדונית וקלילה.
משום מה הזכיר לסבסטיאן מקום זה מקדש.
יד קרירה על לחיו העירה אותו מהבהיה. האיש שמולו חייך, אצבעות ידו- מוארכות ועדינות להפליא- ליטפו את פניו של סבסטיאן והוא נרעד, מיד תופס בפרק ידו של האיש הצעיר בחשש.
"אני לא..." החל סבסטיאן לומר אולם מיד השתתק כשחיוך מרגיע ניסך על פניו של האיש. הוא השתיק אותו מבלי לומר מילה, מבלי לעשות דבר, רק בחיוך. החיוך הזה היה בטוח בעצמו, מאשר, רגוע. הכל בשליטה- אמר החיוך ומבע עיניו, אולם בשליטה של מי, תהה סבסטיאן.
פניו של האיש, חייב היה סבסטיאן להודות, היו יפות, ואף יותר מכך- הוא היה יפה בדרך לא אנושית, יותר מכל אדם אחר שאי פעם ראה. צבען של עיניו היה בין ירוק לחום, גוון ביצתי ובהיר. הוא היה גבוה ודקיק, כעלף, ושיערו הבהיר היה ארוך ופרוע.
סבסטיאן היה מהופנט, הוא לא יכול היה להתיק את עיניו ממנו, לא יכול היה לזוז, וכשבחיוך מקסים רכן אליו האיש לנשקו, הוא הצליח בקושי לגמגם: "אני לא עושה.. דברים כאלו.." לפני שהשפתיים שלהם נפגשו.
אני לא עושה דברים כאלו.. עם גברים- היה שהתכוון לומר, אולם המחשבה התנדפה מדעתו ברגע שלאחר מכן. הנשיקה העדינה והמרפרפת, שבאותה העת הייתה גם עמוקה ומלאת תשוקה, הרגישה לסבסטיאן כאילו היא ממיסה אותו. מגע ידיו של האיש הזר היה קריר וגרם לצמרמורת לטפס על עורו. הנצח כאילו עצר והתרכז כולו לתוך שניה אחת זו בה הם התנשקו.
הזר התנתק ממנו אולם לא עזב את ידיו, ומבלי שחיוכו המסתורי ימחק מפניו, פנה אל המים. הוא צעד אל המים ללא היסוס ומבלי להעיף מבט במקום בו הוא דורך, כאילו היה זה הדבר הטבעי ביותר בעולם, וסבסטיאן מעד אחריו, מהסס, חושש, אולם לא מצליח לעצור את עצמו.
החצאית הארוכה שלבש הזר נראתה כאילו היא הופכת לחלק מהאגם, במקומות בהם היא נגעה במים, כאילו הבד התמוסס והפך לחלק ממימיו. סבסטיאן היה מהופנט מכדי לתת דעתו לכך שהוא היה לבוש במלואו, ועל התחושה המשונה שהותירו המים שנגעו ברגליו- הם הרגישו איכשהו כבדים מהרגיל, ועל אף שהאויר סביב היה קריר, במים היה שמץ של חמימות.
הזר משך אותו הלאה- עמוק יותר ויותר אל מרכז האגם, בו עמדו עצי הענק כשומרים, עד למקום בו לא יכול היה סבסטיאן כבר לעמוד על רגליו והיה חייב לשחות, ומשם הלאה, אל לב האגם. בנקודה כלשהי הוא שב ונצמד אליו, מנשק אותו, ידיו מטיילות על גופו של סבסטיאן בקלילות מרפרפת, וסבסטיאן לא היה מודע שוב לדבר מלבד מגעו של הזר. הוא לא הבחין כיצד בגדיו הוסרו ממנו ובמחשבה לאחור לא ידע לומר האם אכן היו אלו ידיו של הזר המכשף שהפשיטו אותו, או שמה היו שם ידיים אחרות.
גם הפעם הקיץ סבסטיאן רק כשהזר ניתק ממנו, ואז הוא הבחין שהיה בגבו אל עץ שצמח מתוך האגם. הזר החל להתרחק וסבסטיאן פנה מיד לקראתו, אך בטרם הספיק לעשות תנועה אחת, שורשיו של העץ, שרבצו מתחת למים, כאילו קמו לחים, התפתלו כנחשים וסגרו על פרקי ידיו כמו אזיקים. זוג נוסף של נחשי-עץ נסגר סביב רגליו, מחזיק אותו במקום, צמוד לעץ כשרק פניו וצווארו נמצאים מעל המים ושאר גופו נבלע בתוך הנוזל הכהה.
בעיניים פעורות באימה צפה סבסטיאן בזר יפה התואר מתרחק, ולפני שזה נעלם מעיניו, החלו המים סביבו לנוע, לבעבע, ומתוכן יצאו דמויות.
אלו היו דמויות אדם, אולם הן לא נראו כמו הזר הבהיר שהוביל אותו לשם- את פניהם עיוותו תוים מרושעים, חיוכים עקומים שלא הביעו דבר מלבד לזדון, מלבד לזאת פניהם היו מכוסות פרווה ובשיער הפרוע שצמח סביב היו ענפים ועלים. ידיים היו להם כענפים- ארוכות ונגמרות בציפורניי עץ מחודדות.
בעת צאתם, שירת היער סביב התגברה ושוב אחזה סחרחורת בראשו.
בזה אחר זה הם נצמדו אליו- מתחת למים גופותיהם, אותם לא יכול היה סבסטיאן לראות, הרגישו כאילו הם בעלי זרועות תמנון רבות, שנדבקו לעורו מכל עבר, מתחככות ומעקצצות, קרות אולם מרגישות כאילו הן מעלות את עורו באש. והמגע הזה, שהיה מעיק ומציף, גס וחסר בושה, על אף אי הנעימות שבו, גרם לסבסטיאן לתשוקה עזה- לא ליצורי האגם, אלא תשוקה שנבעה באורח בלתי נמנע מהמגע.
זרועות התמנון הרבות הקיפו אותו ונדבקו אליו, ולא היה דבר שהוא יכול היה לעשות כדי להתחמק מהן, גופו רעד מחמת התשוקה ובאותה העת הוא התפתל בניסיון להתחמק מהמגע שנכפה עליו. הזרועות הקרוב פלשו לתוכו, מעירות גלים של הנאה וכאב, ואנחותיו וצעקותיו נבלעו בשיר היער הרועם.
הזמן התנדף לאיטו וסבסטיאן טבע בו ולא ידע כמה ממנו עבר. הרגעים כולם התערבלו לעיסה אחת של נצח, כל רגע היה זהה לקודמו וסבסטיאן לא ידע אפילו להבחין כמה יצורים עברו עליו כבר, השתמשו בו ופלשו אליו, נצמדו לגופו וחיללו אותו.
ההרגשה הנוראית של אי היכולת לזוז, להתחמק, לנתק את עצמו ממגען של הזרועות גרם לסבסטיאן להרגיש שהוא עולה על גדותיו. היה זה עונג אדיר ובלתי נסבל בעת ובעונה אחת, זה היה מציף ונורא, זה הרגיש כאילו הוא טובע.
שדה ראייתו של סבסטיאן היה מוצף אור. תחילה הוא היה עז מכדי שהוא יוכל לראות היכן הוא נמצא ומה מקורו של אותו הזוהר, אולם לאחר זמן מה כאילו התרגלו עיניו והוא נוכח לדעת שהאור נראה איכשהו ירוק, והוא הגיע כמו דרך מסך.
ארכו שניות מספר בטרם נעשה סבסטיאן מודע לתחושה המשונה שסביבו- תחושה כבדה וחונקת, כאילו הוא מוקף... כאילו... הוא ניסה לנוע אולם רגליו היו כבולות לדבר מה מתחתיו וגופו היה מתוח אל האור, כאילו ניסה... לצוף.
היסטריה אחזה בו ותסכול נוראי הציף את ליבו כשהוא ניסה לשחות אל האור שלמעלה, שמעל המים, אולם המים עצמם היו כה סמיכים, כה כבדים שלאחר זמן מה זרועותיו הרגישו כבדות מכדי שיוכל להזיז אותן.
הריאות שלו בערו והרגישו כאילו הן עומדות להתפוצץ. כמה זמן יקח עד שיחנק? והאם היה זה הגיוני שהיה עדיין בחיים?
מתוך המים הירוקים, העכורים שסביב, נרקמו לאיטן פנים מולו, מישהו התקרב.
הראיה שלו החלה להיטשטש, ומחשבותיו הפכו כבדות ולא ברורות, עיניו החלו להיעצם והוא לא ניסה להילחם יותר בכבלים שהחזיקו אותו למטה, במים שסגרו מכל עבר.
מגע מלטף על לחיו העיר אותו לרגע, ובהבזק ההכרה האחרון שלו הוא ראה פנים מוכרות, להן חיוך מצודד ועיניים שמסתירות ברק זדוני. שיערו הבהיר של האיש, זרם לכל עבר במים והקיף את ראשו כהילה, תחת האור הירוק שהסתנן אל תוך המים הוא נראה כאילו הוא כולו זוהר.
הוא בקושי הרגיש את האצבעות הארוכות והדקות מלטפות את פניו בעדינות, דמותו של הזר הפכה מטושטשת והעולם כולו הוצף באור ירוק עמום שהאפיל יותר ויותר עד שרק חשכה נותרה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Forest Nymph