Tjomnyi Lec

בא לי עבד.

עם שיער ארוך ומבט מעריץ.

שיכרע מולי על ברכיו ויצטמרר מכל מגע שלי- ולו הקטן ביותר, שינשק את ידי לאחר שזו תסטור לו סתם כך, שיגנח כמו זונה כשאצליף בו.

שעיניו יתערפלו מהכאב, והאנדרופינים יעיפו את התודעה שלו לשמיים, לסאב ספייס עמוק, וגם אם אגזים הוא לא יעיז לומר לי להפסיק, לא יתחנן אלא אם כן זה לעוד, ועיניו ידמעו וזה יהיה כל כך יפה.

אני אתפוס בשיער שלו ואמשוך אותו קדימה, קרוב יותר אליי, על מנת שאוכל להסניף את צווארו, והוא יעצום את עיניו בהתמסרות,

שפתיי יסגרו על העור החיוור ואז יתעורר בי הרצון לנשוך. אני אשתול נשיכות קטנות במורד הצוואר, שיזלגו עד הכתף, שם אני אשקיע את שיניי לאט ובחוזקה, והוא ינסה להתאפק משום שהוא רוצה לסבול בשבילי, אולם קול קטן יברח מבין שפתיו הפשוקות למרות זאת, וידו, שמונחת על הירך שלי, תלחץ קלות, כאילו להודיע לי שכואב לו, אולם הוא לא יבקש ממני שאפסיק. הוא יסבול כמה שרק ארצה.

אני רוצה התמסרת טוטאלית. אני אהיה האלה שלו ורק לי הוא יסגוד.