החיים הם [לא] שחור לבן

לא, זו לא הפעם הראשונה. היא לא היחידה שאומרת לי אתזה.

יש אנשים שאומרים לי, גם בנימה ידידותית ובלי כוונות רעות, שההומור שלי על הפנים.

כמובן כמו תמיד, אני עונה בחיוך ו"תודה!"

אבל רק רציתי להבהיר פה כמה נקודות.

אף אחד,

לא יגיד לי

להפסיק

לצחוק.

אם למישהו פה יש כוונות כאלה כשהוא אומר לי את זה, אז - חבלבל.

אין לי רגשות טינה אל הילדה הזאת.

אבל לפעמים צורת ההתנהגות של אנשים פשוט... אין לי מושג איך להגדיר את זה אפילו. זה לא מעצבן, זה לא מעליב, זה לא מכעיס... זה פשוט מתמיה. או... לא יודעת. לא מתחשב? אני זוכרת שבכיתה ו' הן פשוט היו מחליפות מבטים מול הפרצוף שלי.

יש לי את ההומור שלי, ואני אצחק ממנו כמה שבאלי ><

ובאלי לצעוק אתזה על מישהו.

באלי להוציא אתזה.

באלי לכעוס.

אני שלווה. והייתי דווקא שמחה ומרוצה ואופטימית הבוקר.

אבל בכ"ז באלי לצעוק עליהן. אני לא בטוחה שהיחס שלי מגיע להן. לא בטוחה.

מה שכן, אני בטוחה שמספר האנשים שאני מתייחסת אליהם ביחס שלי, גדול בהרבה-הרבה-הרבה, ממספר האנשים שהיחס הזה מגיע להם.

מה לעשות? לא יכולה להפסיק להיות נחמדה ולצחוק עם אחרים. וגם כשחרא לי. מה אני אמורה לעשות? אני לא יכולה להתנגד לזה. לא יכולה לבכות, לא יכולה לכעוס.

כולם חושבים שהכל מושלם אצלי. יופי להם. או לפחות, שאינלי בעיות לפעמים. שאינלי מצבי רוח לפעמים.

אז... זה בסדר. שיחשבו מה שבאלהם.

אוף, היו קטעים נחמדים היום. אבל היו קטעים גם לא נחמדים. אני שונאת את ימי שני.

והחלטתי לכתוב לי קטע, בהשראה של רגע:

הלמות בדלת העץ הדקיקה

חבטות המרעידות את כל הבית

"הם באים לקחת אותי",

לחישה מתוך ארון

בגדים תלויים על קולבים מכים

על פנים מלאות אימה

קול מחריש אוזניים, הדלת נשברה

צעדים כבדים ורמים מכל פינה

יד תופסת בידה הרועדת

ומושכת, ומושכת

"אל תקחו אותי!"

צעקת ילדה קטנה

הצבע מתקלף מפניה

כאשר דלת הארון מתחילה להתפורר

ידה הצנומה נמסה אט-אט,

אך היא מושכת בחזרה

אט-אט הקולות שוככים

ודלת הארון שבה למקומה,

מפתח מסתובב בנקישה עדינה

והילדה בטוחה.

~~~

יש לזה עומק. P:

בקשר לתחרות שסיפרתי עליה.

ובכן, הממ, כל שלושת מגישי-הסיפורים ניצחו.

האמת שיותר קיוויתי למנצח שממש קבעו, אבל, אצטרך להתמודד עם זה.

ברגע הראשון, אמרו את השם של החברה ההיא. אי-אפשר לומר שלא הייתי מתוחה. בצורה שחצנית למדי, אפילו התפלאתי שהיא ניצחה, ואני לא. ואז אמרו את השם שלי. אז קמתי ולקחתי את המתנה, וחשבתי שאני מקום שני. ואז הסבירו לי שכל המגישות קיבלו פרס, וזכו, כי רק 3 הגישו. הפרס היה ספר של סיפורים קצרים של מישהי. אקרא ואראה איך זה. טופ... זה היה נחמט. שכן זכיתי למרות שכולם זכו.

וסתם, יום קצת דפוק כזה.

[זה נשמע כמו התבכיינות על התחרות. אבל לא.]

אני רוצה כבר לגמור עם השנה הזאת...

אה, ואני צריכה לשכתב מחדש. למחוק את כל ה-32 עמודים האלה שכתבתי. הכל מחדש.

כי שיניתי הרבה. אבל... שווה אתזה.

אתחיל לשכתב כשיהיה לי כוח. בחופש או משהו.