החיים הם [לא] שחור לבן

אני האדם הכי הפכפך שאני מכירה בחיי.

החופש...

אני מתבודדת.

אני דוחה הצעה של שתי חברות ללכת לאנשהו.

אני לא יוצאת מהבית.

אני מוותרת על פגישה עם כמה חברות שבחיים לא הייתי מוותרת עליה סתם ככה, בנסיבות רגילות.

אני מתעסקת רק בעניינים שלי.

איבדתי את התיאבון בימים האחרונים, סתם ככה, בלי סיבה.

אני ישנה כל-כך הרבה שעות.

והחלומות... הם מוזרים, אבל לא נעימים. אפילו קצת מבהילים.

אני מתנהגת כרגיל, לפעמים אני מרוצה והכל.

אבל הסימנים המשונים האלה כאילו מצביעים על משהו לא בסדר.

אני מאכזבת אנשים.

אנשים שקשורים אליי בצורה מסויימת. פתאום זה מבהיל אותי.

פתאום זה מבהיל את אותי הקטנה.

מה אם הם יצטרכו אותי?

פתאום אני הגדולה שתמיד קשורה ועוזרת ולא נלחצת משום דבר, מתקמצת לאני הקטנה, שמתחילה לבכות מלחץ.

למה אני כ"כ הפכפכה?
אני לא סדירה. אני לא רציפה.

אני ממש מוזרה.

ואני רוצה להיות לבד.

לבד לבד לבד.

כי אני לא צריכה אף אחד.

אני לא צריכה אף אחד.

לבד זה הרבה יותר פשוט.

לבד זה טוב.

...

למען הבנת הסיטואציה, אני כל היום לבד.

זה לא שיש לי בעיה של חוסר-לבד.

אבל אני רוצה עוד לבד.

מעניין למה.

לבד