אם הייתי צריך לתאר אותה, לא הייתי יכול להשתמש במילה אחת, וגם לא בדיוק במילות תואר. בלתי אפשרי לתאר אותה במילת תואר, צריך לתאר אותה על-פי המעשים שלה, הם אלו שמגדירים את המהות שלה. לדוגמא, היא אחת מהילדים האלה שבמקום להתקרב באלגנטיות אל שולחן הכתיבה שלהם בכיתה, מושכים את השולחן אליהם ואז בכל פעם שהוא משמיע חריקה צורמת באוזני כל ילדי הכיתה היא תחרוק שיניה במבוכה ותתנצל בטון אשם, כזה שלא באמת תוכל להתרגז עליה אחרי ששמעת אותו. וכל זה קורה בכל פעם מחדש.
היא גם אינה מודעת לעצמה במידה שמצחיקה אותי לפעמים. היא מקשיבה למוזיקה באוזניות בשיעורי תנ"ך, מתופפת ומזמזמת מילים מדיי פעם. היא ממש נכנסת לעולם המוזיקה שלה וקשה לגרום לה להיזכר שהעולם שלה והעולם של כולנו חופפים אחד לשני.
יש לה עיניים גדולות מוקפות בשחור ובריסים ארוכים ובכל פעם שהיא מדברת עם אנשים היא מיישרת את מבטה ישירות אל עיניהם, במידה כזו שאתה יכול כמעט להעשות נבוך רק מלהביט בעיניה בחזרה. יש לה חיוך קטן. בכלל, הפה שלה נראה קטן למדיי למרות השפתיים שאינן דקות במיוחד; לעומת זאת כשהיא צוחקת פיה מתרחב וחושף מערכת שיניים מדבקת אושר. השיער שלה ארוך יותר משל נערות אחרות. בעבר היא שנאה כשהוא היה מתולתל אבל לאחרונה היא דווקא מטפחת את התלתלים המבריקים.
תמיד נדמה שיש לה ריח טוב, אבל אני מניח שזה איזה קטע של בנות. מצד שני, אצלה נדמה שהריח בכלל לא נעלם לא משנה מתי תראה אותה במהלך היום בבית-הספר. אולי תגידו שמדובר בבושם נהדר, אבל אני אוהב לחשוב שהיא פשוט מריחה טוב, לא אכפת לי מדיי מהסיבה.
היא אחד האנשים היחידים שאני מכיר שידברו עם כל אחד. זה כאילו שהדבר היחידי שהיא זקוקה לו כדי להסתדר עם מישהו זה שיהיהה נחמד אליה. למה אני לא מסוגל להיות כל-כך נייד חברתית? היא גם בת כזו שאם היא תסתובב עם חבורה משולבת, כלומר בנים ובנות, והם ילכו למסעדה או לאיזו סנדוויצ'יה, בזמן שכל הבנות האחרות יקחו רק שתייה בטענה שהן לא רעבות היא תיקח סנדוויץ' ארוך ומלא בירקות ובנקניק ותאכל בהנאה, אולי אפילו מישהו יצליח להגיד משהו מצחיק מספיק והיא כמעט תחנק מהאוכל שבפה שלה. הייתם מתים מהצחוק שלה.
היא לא מושלמת אבל אני חושב שהיא נהדרת למדיי. כזה אני, לא יכול לתת מחמאה עד הסוף ותמיד מוסיף איזה "למדיי" או "אולי"..