לפעמים לאהוב זה לא מספיק. אני יכולה לאהוב, אבל כפי שכבר ציינתי, זה פשוט לא מספיק. אני לא יכולה להתנצל על שום דבר עדיין, אתה הרי לא קיים כרגע בשום צורה שהיא. אני לא זוכרת באיזה שלב הבנתי שאני לא רוצה להביא אותך לקיום, אבל אני פשוט יודעת כרגע שיהיה נוראי מצדי להביא אותך לכדי קיום רק כדי שתוכל להתחיל שגרה של דכאון ואכזבה מרובה מעצם אותו הקיום שהענקתי לך במו ידיי (וכמובן עוד איברים שהיו מסייעים במלאכה). אני לא יודעת מהי משמעות החיים, ועד שלא אדע איך אוכל להעניק אותם סתם כך למישהו אחר וכה חשוב, כמוך? "אם אתה עושה משהו, עשה זאת עד הסוף" הייתה אומרת אמא שלי. המשפט הזה לא תמיד רלוונטי מן הסתם, אבל פה הוא כן. לא אהיה קלילת ראש בהענקת חיים לאדם כשאני אפילו לא הגעתי למסקנות לגבי המשמעות שלהם! מה גם שאני בעצמי תינוקת מגודלת, איך אני אמורה לקחת אחריות על אדם שלם? אדם עם דעות והשקפות והחלטות, אדם שהעתיד שלו תלו מאוד בי, בכלים שאתן לו, באהבה שאעניק לו, בכסף שאבזבז עליו, בבטחון שאספק לו ובשיעורים שאעביר לו. בחיי שאני לא מבינה איך הבאת ילד לעולם זה תהליך כזה הגיוני ומובן מאליו. לא מדובר בצעצוע למען שמה של מפלצת הספגטי המעופפת! מה אם תגדל את הדיקטטור הנוראי בהיסטוריה? או מה אם סתם יהיה לך ילד מיוחד ומעופף שאף-פעם לא ישתף אותך בכך שהוא יושב לבדו בהפסקות או מנסה להתעלם מהעובדה שדוחפים אותו תמיד במסדרונות בית הספר או שבוחרים אותו אחרון בשיעורי ספורט? לא, לא, לא מוכנה לזה! לא אתן לך לסבול אהובי. יקירי. אל תשנא אותי על כל זה. וגם אל תתפוס אותי במילה כי, בכל זאת, אני אחת כזו שהחלטות לא באות לה בקלות, מי יודע, אולי בגיל 25 פתאום אתמלא צורך לגדל אדם שיכיל גנטית חצי ממני. זה יהיה קצת חבל אם אגיע להחלטה כזו בגלל שכיום אני נערה בת 16 (רגע, פאק, אני בת 17) שלא רוצה ילדים ורוצה/מניחה/יודעת שהיא תהיה מתה בגיל 27. פאק, זה עוד 10 שנים. אני מקווה שאנצל אותן היטב, הזמן מוקצב ויש לו נטייה לעבור כלא היה. הלב שלי פועם ממש חזק, אולי הוא מזכיר לי שכרגע אני כן בחיים. אני מפחדת להפסיק להתקיים (לא למות, אלא לחדול מלהתקיים. יש הבדל), אולי עדיף שלא אמות בגיל 27. מצד שני, המורה שלי לספרות אמרה לי שצריך להתגבר על הפחדים שלנו לפעמים כדי להגיע למקום טוב יותר (הן בחיים והן במוות, לא?)
כנראה לעולם לא שלך,
קינדרלה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Kinderella